כור ההיתוך מת: המסורתיות היא הישראליות החדשה

כור ההיתוך מת. הייתי בהלוויה, או יותר נכון: במסיבה. מאז מותו אנחנו נושמים לרווחה ומשתחררים אט אט מדמותו המצמיתה של הצבר – היהודי החדש, החילוני והמערבי – שהושלטה כאן בכפייה במשך שנים דרך מערכת החינוך, מסכי הטלוויזיה ומקלטי הרדיו.

גם בשיא אונו, כור ההיתוך הבן־גוריוני עמד על כרעי תרנגולת וסימל את הניכור של חלקים נרחבים בעם זה מזה. היו מי שראו את עצמם חלק מהאתוס, מדמותו של הצבר בכבודו ובעצמו, והיו מי שהאתוס נכפה עליהם ברגל גסה; היו אלו שקיבלו על עצמם את מחיקת התרבות שלהם, לעומת אלו שנאלצו לשמר אותה בחדרי חדרים.

קריסת אתוס הצבר

את תחילת סופו של הפרויקט היומרני אפשר למנות במהפך של 1977: ניצחונו של הליכוד שם קץ לשלטון היחיד של מפא״י, אך יותר מכך הוא סימל את זרמי העומק שרחשו מתחת לפני השטח, ודרשו את השמעת קולם של מי שסומנו כנגטיב של ״יפי הבלורית והתואר״.

בשנות התשעים, מגמות גלובליזציה ברחבי העולם כולו החלישו אתוסים פרטיקולריים לטובת זהות צרכנית־גלובלית. האידאולוגיה הניאו־ליברלית הביאה להפרטת שוק התקשורת, ואת מקומם של עורכי התוכן של רשות השידור תפסו שורות הרייטינג וצרכני הקסטות והדיסקים.

השנים הללו היו גם שנות העלייה ההמונית מברית המועצות, ותקופת היווצרותה של קבוצה גדולה בפריפריה שהרימה את ראשה מן העוני לעבר מעמד הביניים. יחד עם התחזקות מספרית ופוליטית של הציבור הדתי והחרדי, נוצר שינוי דרמטי ביחסי הכוח, שהחליש משמעותית את האליטות הישנות.

השאלה הנשאלת היא מה ממלא – או חשוב יותר: מה ראוי שימלא – את החלל שנוצר אחרי קריסתו של אתוס הצבר הישן. קול ברור ודומיננטי נשמע על ידי אותה שכבה סוציו־אקונומית שהחזיקה בעבר בלפיד ההגמוניה, המבכר את העדרו של מכנה משותף חברתי – לבטח יהודי או ציוני – לטובת תפיסת חירות ליברלית שמסתכמת ב״חיה ותן לחיות״ ותו לא. החירות במקרה זה איננה רק חירות הפרט, כי אם גם חירותה של הקהילה להתבדל ולהסתגר במרחבים פיזיים ותרבותיים נפרדים משלה.

ואכן, ניתן להצביע על מגמה של הפרדה הולכת וגוברת בין הקבוצות השונות החיות בארץ: יותר ויותר ערים ושכונות נפרדות המותאמות ל״מרקם החיים״ הייחודי של כל מגזר ומגזר; מערכות חינוך נפרדות וייחודיות עם תוכניות לימוד שהקשר ביניהן מוטל בספק; כלי תקשורת סקטוריאליים המותאמים לפי אג׳נדות קבוצתיות; טיפוח תפיסות עולם הפוכות וסגנונות חיים שכמעט אינם באים במגע אלה עם אלה.

לגור עם אנשים בדיוק כמוך

מגמות ההפרדה בולטות כשמסתכלים על המגזר הדתי־לאומי: אם בעבר האתוס המרכזי (או לפחות זה המוצהר) של המגזר היה לחיות יחד עם כלל עם ישראל, הרי שהיום מספיק לפתוח עלון שבת אחד ברוח הציונות הדתית ולמצוא את ההצעות להתגורר עם תת המגזר הסרוג המתאים ביותר לך ולמשפחתך. המגזר שרוממות ״כלל ישראל״ בגרונו מקיף את עצמו בחומות, ומפעל ההתנחלויות נראה יותר כמו פרויקט התבודדות מגזרית.

הציונות הדתית לא המציאה את המגמה הזו: היא בסך הכול הולכת בדרך שהומצאה הרבה לפני כן על ידי הקיבוצים. אחרי קריסת הקיבוצים היו אלה היישובים הקהילתיים, עם ועדות הקבלה למיניהן, שדאגו היטב שרק סוג מאוד מסוים של אנשים יזכה לחיות על פי המודל הרצוי של היישוב. לאחרונה שמעתי גם על שכונה חדשה המיועדת לחירשים, ואחת אחרת – לעיוורים.

גם תל אביב, ״העיר הישראלית״, הולכת והופכת מהעיר העברית הראשונה ל״שטעטל של החילונים״. תל אביב מוותרת על משימתה לכונן תרבות יהודית־חילונית חדשה ומקורית לטובת ניסיון העתקה פרובינציאלי למדי של ״ערי עולם״ אחרות. קריסת האתוס הישן יצר גם ביטוי חדש: ״מדינת תל אביב״.

רשויות החוק ובית הדין הגבוה לצדק מעודדים את המגמה הזו. בשכונות של דתיים וחרדים כבר מזמן מותר למנוע מעבר של כלי רכב בשבת, ומתוך אותו היגיון – בשכונות חילוניות ניתן כיום למנוע הקמה של ישיבות או מקוואות טהרה. הנוהג הבדלני של ועדות קבלה מתעתד לקבל בקרוב מעמד חוקתי במסגרת ״חוק יסוד: הלאום״. הכול בשם ״השמירה על צביון החיים״, וההגדרה של עוד ועוד מגזרים כ״מיעוטים בעלי אופי חיים ייחודי״. רב תרבותיות במיטבה.

הרעיון מאחורי המגמה פשוט: מאחר שה״יחד״ קרס, יש לעבור לגישת ה״לחוד״: להקטין עד למינימום את נקודות החיכוך, וכך לא נצטרך להתמודד עם קונפליקטים מיותרים. זהו גם ההיגיון של החלטת בג״ץ בנושא המרכולים: במקום להתווכח ברמה הלאומית בשאלה מה טוב לנו כחברה, מהם הערכים המובילים – נפריט את ההחלטה לכל עיר ועיר לפי ראות עיני תושביה.

כשמדברים על מכנה משותף ישראלי, פצצת האטום נוגעת לשאלת היהדות והמסורת. זו בבירור הייתה גם אחת הסיבות לקריסתו של האתוס הישן, החילוני במובהק: ישראלים רבים לא הזדהו עם ישראליות נטולת מסורת יהודית. גם כיום, הזהות היהודית קורעת קרע של ממש בתוך העם היהודי, והשאלה ״דתי או חילוני״ נשמעת כמו בחירה בין שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.

כשבוחנים את היחס ליהדות בקרב האליטה החילונית – אנשי המפתח בתקשורת, באקדמיה, במשפט ובתרבות – ניתן להבחין ברצון עז להיפטר מכל פרקטיקה יהודית במרחב הציבורי. כל עיסוק במסורת נתפס כפרימיטיבי. א־לוהים נתפס כ״חבר דמיוני״; תל אביב היא המעוז האחרון של חופש וחילון, וקניית קרטון חלב בשבת בבוקר נראית כמעשה הרואי שיציל את כולנו מהפיכתנו לאיראן.

"מתי זה תשעה באב? לא שמעתי על זה", אמר השף של מסעדה תל אביבית אחת ששלחה השנה ידיעה לעיתונות המתגאה בכך שהיא תהיה פתוחה כרגיל בערב הצום, למרות החוק האוסר זאת. ״אין שום סיבה שנהיה סגורים כחלק מאיזה מסע של הדתה וכפייה דתית במדינה״, הוסיף. כמו רבים אחרים, אותו שף משוכנע שמאז ומתמיד מסעדות היו פתוחות בערב יום כיפור, אלמלא תהליך ההדתה הפושה בשנים האחרונות. אך התהליך הוא כמובן הפוך: טשטוש כל קשר בין ישראליות ליהדות.

על פי אותו היגיון, בקרוב גם ביום כיפור תיפתחנה מסעדות, בהתאם לאותם טיעונים ליברליים השוללים כפייה חברתית מכל סוג. והכול, כמובן, לטובת דמותו של ה״על־אדם״, הצרכן. למען זכויותיו נפתח גם בערב יום הזיכרון. ולמען רעבונו שלא יודע שובע, נוותר גם על אחת מהזכויות הסוציאליות האחרונות שלנו בעולם עבודה שואב ודורסני: הזכות ליום מנוחה משותף. לא רחוק היום שבו משפחה חילונית־מסורתית לא תוכל להתכנס יחד לארוחת שבת: חצי מהאנשים יהיו בעבודה.

מאבדים את השבת

אך מעבר לנושא הסוציאלי, השבת מאבדת את מעמדה כדבק הלאומי, כפי שהיא נתפסה על ידי הוגי החילוניות היהודית – החל מאחד העם (״יותר מששמרו ישראל על השבת שמרה השבת על ישראל״), דרך ביאליק (״השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי״) ועד אהרן ברק (״השבת מהווה תרומה ישראלית מקורית וחשובה לתרבות העולם״). יהודים מכל הקשת החברתית ראו בשבת ״ארמון בזמן״, שבו אין עובדים ומעסיקים, נותני שירות ומקבלי שירות.

החילונים־האידיאולוגיים שוללים את היהדות כמשאב חברתי־לאומי משותף, ושואפים להפוך את התרבות הישראלית להעתק חסר צבע וטעם של אינספור חברות מערביות אחרות. ״שיום שבת יהיה כמו יום שלישי״, אמר אחד המועמדים לראשות העיר תל אביב מטעם סיעת מרצ. כנראה שלזה התכוון אבי גבאי כשחזר והזכיר את הניתוק של השמאל מן היהדות.

הטרגדיה היא שככל שהחרדים ימשיכו בניסיונות הכפייה שלהם כך יתבצרו החילונים בעמדתם ויתנכרו למורשתם שלהם. יותר מכך: הרי ברור שמי שנמצא, לשם הדוגמה, בסיכון שיכפו עליו לתת משמרת בשבת הוא לא החרדי, אלא החילוני או המסורתי. כך או כך, ברור שמלחמת תרבות שמאחדת את החילונים הקיצונים והחרדים הקיצונים באה על חשבון כל השאר – אלה שמעוניינים בישראל עם יהדות, אך בלי כפייה דתית.

אך למרות שגישה זו קולנית ומשמעותית, ודובריה שייכים להגמוניה חברתית־תרבותית, מחוץ למדינת תל אביב ומדינת בני ברק התפיסות בנוגע לזהות היהודית של המדינה עוטות לבוש חדש ומרענן שמצביע, כך אני מקווה, על העתיד.

ככל שהחברה הדתית והחברה החילונית הולכות ומסתגרות, המקום של כל השאר עולה וצומח. בסקרים האחרונים מתברר ש־40% מאזרחי ישראל מגדירים את עצמם ברצף החילוני־דתי כ״מסורתיים״. זהו לא ״מגזר״ ככל המגזרים, אלא אנשים שמצהירים על עצמם כיהודים וכישראלים, ותו לא. הם עשויים לאמץ מאפיינים חילוניים ודתיים, פרוגרסיביים ושמרניים גם יחד, כחלק מאורח חיים ישראלי נורמלי.

זוהי הישראליות החדשה – המצויה ואף הרצויה. אחרי שנים שבהן בזו למסורתיים כ״לא רציניים״ או ״לא סגורים על עצמם״, נראה כי בשנים האחרונות המסורתיות זוכה לרנסנס של ממש. דרך המשקפיים הללו יש לראות גם את ״דתיי הרצף״ החדשים. כשמסתכלים לעומק, רואים את ״המפתחות לתרבות משותפת״ שיש בידי המורשת, כדבריו של ההוגה מאיר בוזגלו.

פרדיגמת ה״גם וגם״ היא הכרחית כדי לייצר תרבות ישראלית משותפת, וכדי למנוע את הפיצול שנראה בלתי נמנע בין הקבוצה הדתית והקבוצה החילונית, שהולכות ומתרחקות זו מזו. בחברה הישראלית המפולגת, הרעיון של ״יהדות של כלל ישראל״ מסתמן כגורם היחיד שיכול להתעלות מעל לחלוקות סקטוריאליות ואידיאולוגיות, להכיל בתוכו אנשים ששומרים יותר או פחות ולייצר את הסולידריות החברתית שנראה שאנו מצליחים כעת לגייס רק על ידי אויבים מבחוץ.

לא זו אף זו: נראה שהמסורתיות תהיה הזדמנות לתקן את חוליי כור ההיתוך, שמחק וביזה את התרבות היהודית המפוארת שהגיעה מארצות האסלאם. כשמסתכלים במשקפיים כאלה, לפתע הסיפור הוא הרבה מעבר ל״ייצוג״ של מזרחיים בפורום כזה או אחר, כפי שדורשים פה ושם. פתאום מתגלה העושר שכולנו החמצנו: עולם הפיוט הנפלא, שחיבר דרך הטקסטים את כל עדות ישראל; הפסיקה הספרדית המתונה, שדאגה לשמור את כולם תחת כנפי הקהילה; היחס הבריא־יחסית בין היהודים לשכניהם, שאפשר ללמוד ממנו לא מעט על חיים משותפים.

ואפשר להסתכל לרגע מהחלון, ולראות שהישראליות הזו כבר כאן. התרבות הישראלית נמצאת בעיצומה של בנייה של ״כור היתוך״ חדש – והפעם מגוון ועשיר יותר. מה שאנחנו תופסים כישראלי היום מכיל הרבה יותר זיקה למורשת שלנו, של כולנו. ועדת ביטון, הקמת ״בתי המייסדים״ בעיירות הפיתוח, עשרות אלבומי פיוט חדשים, ההכרה בתזמורת האנדלוסית כתזמורת לאומית, אפילו אופנת הפרשות החלה או סיורי הסליחות – כל אלה דוגמאות למהלך גדול שמתהווה בימים אלו. החידוש הוא בכך שנוצר כאן תהליך הפוך – התרבות מגיעה מן הפריפריה אל המרכז, ולא להפך; היא דורשת לא רק תיקון היסטורי, אלא גם הרחבה של המעגל שסביב מדורת השבט.

ראוי לעמוד גם על הנקודה הבאה: הענקת מעמד שווה לתרבות המזרחית ולמורשת היהודית שנוצרה בשפה הערבית עוד בספרד של ימי תור הזהב תאפשר לא רק השכנת שלום בין המגזרים בתוך העם היהודי, אלא גם קירוב של המיעוט הערבי שהולך ומתרחק מהמיינסטרים הישראלי, והנמכת החומות והלהבות בינינו לבין שכנינו באופן ששום משא ומתן פוליטי לא יצליח לעשות במצב הדברים הנוכחי. פיוט יהודי בלחן של מקאם ערבי נשמע טבעי לחלוטין – טבעי כמו שאמורים להישמע בוגרי מערכת החינוך הישראלית הדוברים את השפה הערבית.

להיאבק על תרבות משותפת

בנאומו המדובר בכנסת, התבטא בחריפות הנשיא ריבלין על כך ש״תמה ממלכתיות מן הארץ, ואחרינו המבול״. ואכן, נראה שעצם רעיון הישראליות המשותפת עומד כעת בסימן שאלה. אפילו הצבא, והעידה על כך פרשת אזריה, הופך ״מצבא העם לצבא הפריפריות״, ומאבד מכוחו המאחד.

במקום לחכות למלחמה הבאה כדי להתאחד, ובמקום למלא את החסר על ידי חיקוי דהוי של תרבות צריכה גלובלית חסרת אופי, זה בדיוק הזמן להיאבק על תרבות ישראלית משותפת, על יהדות מכילה ובריאה, מתונה ומתוקה, מאחדת ומחברת. על אותו ״צליל עתיק הבא מן העתיד״ שבא לידי ביטוי בשירת הפיוט. על מיינסטרים מגוון של כלל ישראל.

מה יחליף את כור ההיתוך, שואלים. מפתה לנסות להחליף אליטה ישנה באליטה חדשה, ובכך לחזור על טעויות העבר. מפתה גם להציע את התשובה הליברלית – ״שום דבר״, ובכך להימנע מחיכוכים. למעשה, תשובה כזאת בלתי אפשרית. תמיד יש כור היתוך. השאלה היא איזה כור היתוך אנחנו רוצים. כור ההיתוך הקודם היה אולי הכרחי לבניית מדינה, אבל הוא כבר לא רלוונטי לאתגרי ההווה והעתיד. עלינו לחפש תרבות ישראלית חדשה שתשקף, בפעם הראשונה, את כולנו.