אין לכם חשבון טוויטר. קלטתי אתכם, הא? את אמנם יודעים שיש רשת חברתית כזו, שומעים כמעט מדי יום על ציוץ של טראמפ או של פוליטיקאי מקומי שעורר קצת גלים, אבל לא באמת מתרגשים מזה או מתכננים להיכנס לשם.
ובאמת, למה לכם. אם אתם מבוגרים, יש לכם פייסבוק. שם אתם מתרגשים, מתווכחים, מוצאים טיסות סודיות במחיר מצחיק ומבשלים ביחד. אם אתם צעירים, חייכם עברו כרגע לאינסטוש. אתם מפלטרים את חייכם כדבעי, עוקבים אחר סלבס ובעיקר מצלמים את עצמכם מזווית גבוהה כדי להיראות במיטבכם.
אלה וגם אלה נמצאים גם כמובן בווטסאפ, מעבירים דאחקות מקבוצה לקבוצה ומתאמים את עשרות ההסעות היומיות לחוגים השונים עם הורים מותשים אחרים. מה, השתגעתם? להיכנס עכשיו לעוד רשת חברתית שואבת זמן, לבנות שוב מחדש בסיס עוקבים שיפדבק אתכם. למי יש כוח.
בשנת 2016 ביצעה חברת ניטור רשתות חברתיות בשם Vigo בדיקה שמטרתה לגלות כמה ישראלים באמת נמצאים בטוויטר. הנתונים היו די מדהימים. במשך שלוש יממות רצופות הופעלו בסך הכול 20 אלף חשבונות מישראל. כ־7000 ביום. לשם ההשוואה, באותה תקופה נכנסו לפייסבוק בכל יום ארבעה מיליון ישראלים. 7000 מול ארבעה מיליון. גם אם נניח (ובצדק) שפייסבוק נחלשה מאז וטוויטר התחזקה קצת בקרב הישראלים, ברור שמדובר פה במצב שקוראים לו "לא כוחות", בליגת הכדורגל של השכונות.
לפי נתונים עדכניים של "אלקסה", טוויטר נמצא במקום 23 בלבד ברשימת האתרים הנצפים בישראל. כלומר, הוא רלוונטי לרוב הישראלים פחות משעליזה לביא רלוונטית ליאיר לפיד בכנסת הבאה.
טוויטר ישראל היא זירה שנשלטת באופן כמעט מוחלט בידי עיתונאים, פוליטיקאים ומה שסביבם. הישראלי הממוצע קצת נרתע מהתמהיל הזה, ונשאר בחוץ. אבל כשנשארו פחות מחמישים יום לבחירות הכלליות, זה הזמן לקרוא לכולכם – אנשים נשים ואינסטושאים – בואו לטוויטר. אין דרך להפריז בחשיבותה של הרשת הזו בקביעת סדר היום הפוליטי הישראלי. אפשר להשתמש בה כצינור מידע בלתי מסונן, לדעת בזמן אמת מה חושב השר הזה על העיתונאי ההוא, בלי שום פילטרים של אף אחד. הרי אנחנו אלה שתמיד התלוננו על חסמים, ושמדירים אותנו מהנעשה לפני ואחורי הקלעים – הנה, אתם יכולים להיות חלק מהפרונט, רק בואו.
מכיוון שמספר הצייצנים הישראליים כל כך מועט בסופו של דבר, אתם לא צריכים לעשות הרבה כדי להיות בעניינים. 150־200 נעקבים מרכזיים יתנו לכם בערך את כל התמונה שתרצו, בכל רגע נתון. חשיפות, סקרים, מריבות, מלחמות קרדיט, שנאות קטנוניות וגם מהותיות – כל אלה מתרחשות קודם כול בטוויטר.
כל זה ברמת הצייצן הפסיבי. אבל בדיוק בגלל שטוויטר אינה זירה המונית, גם צייצנים שאינם נמנים על שתי הגילדות המקצועיות הנ"ל (עיתונאים ופוליטיקאים( יכולים לאט־לאט ליצור לעצמם קהל ולהוות גורם משפיע. בטוויטר, לעומת פייסבוק, אפשר גם לעשות זאת מיוזר לא מזוהה בשם. לדוגמה, ישנו משתמש פעיל המזוהה עם הימין הדתי בשם "אוריה", שתמונת הפרופיל שלו היא לא אחרת מאשר דמות הכלב המצויר פינוקי. ולמרות האנונימיות, היותו פעיל, שנון וחד הופכת אותו לדמות נוכחת ונלקחת בחשבון בשיח הפוליטי בזירת הטוויטר הישראלית – בטח יותר מאשר הגיגני פייסבוק אקטואליים שאולי מקבלים עשרות לייקים מחבריהם אבל לא באמת מגיעים לאף אחד רלוונטי.
לוקח זמן להתרגל לטוויטר. האווירה יותר קשוחה, סרקסטית ונושכת. הממשק שונה מזה של פייסבוק, ומושגים כמו "פיברוט", "לרטווט" ו"אינפול" נשמעים בתחילה כמו סינית. בעצמי חשתי ככה עת נכנסתי לקלחת הטוויטר ברצינות הראויה קצת לפני בחירות 2016 בארה"ב. אבל בפעם הראשונה שחגי סגל יפברט אתכם או ח"כ כלשהו ירטווט ציוץ שנון שלכם, תבינו למה חשוב להיות בטוויטר. כן, חשוב זו המילה. רק שלא יאנפלו אתכם, זה כבר פחות נעים.
