העץ הגבוה עליו טיפס השופט עוני חבש מטריד את מנוחתם של כל השחקנים בתיקי נתניהו: הראשון הוא נתניהו עצמו. הרגישות הגבוהה שלו ושל משפחתו להוצאות אישיות ידועה ומוכרת, והדרישה ממנו לממן את הוצאות המשפט הגבוהות יוצרת לחץ מופרז בסביבתו, זאת עוד לפני שמכניסים למשוואה את משאבי הזמן והנפש הנדרשים הטיפול בתיקי החקירה עצמם.
השני הוא היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדבליט, העומד לפני אחת התקופות הרגישות בחייו המקצועיים. כל החלטה של היועץ נבחנת היום תחת זכוכית מגדלת, והדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זו האשמה בגרירת נתניהו לקרב חייו בתנאים לא הוגנים. המשוואה בה משקיעים בגורמי החקירה עשרות מיליוני שקלים ומממנים צוותים גדולים במיוחד לשם השגת הרשעה בתיקים, בעוד מנגד הם דורשים מראש הממשלה להילחם בכיסים קשורים – נתפסת כלא הוגנת בעליל ברמה הציבורית. ככל שהדבר תלוי ביועץ, ואין ולא צריכה להיות מניעה לאישור תרומות מנתן מליקובסקי, בן דודו של נתניהו. למליקובסקי אין עסקים בישראל והוא לא מתכנן לפתוח כאלו בעתיד. ראש הממשלה לא יכול לגמול לו בקידום עסקיו שכאמור אינם קיימים פה ולכן אין חשש לניגוד עניינים.
אלא שמה שמטריד יותר הוא הטקסט הבא, הלקוח מתוך החלטת הוועדה: "ההיתר המבוקש הוא אישי ומותנה בנסיבותיו האישיות של המבקש ובנסיבות העניין", כותב השופט בדימוס חבש, "ודאי שהצדקת ההיתר ותקינותו הציבורית כרוכות ביכולתו הכלכלית של המבקש. על שר עתיר נכסים לממן את הגנתו ממשאביו העצמיים תחילה וגם לגבי שר בעל פחות נכסים ייבדק תחילה שאיננו מסוגל לממן את הנדרש ממקורותיו. מהצהרות ההון שמגיש המבקש עולה שהמבקש הוא אדם אמיד. הוא נדרש אפוא להוכיח, בהתאם להחלטות הקודמות של הוועדה, כי מיצה את יכולותיו למימון עצמי בטרם יפנה לתרומות".
מקורביו של נתניהו יטענו ובצדק, כי בטקסט הזה אין מילה וחצי מילה על המטרה המרכזית שלשמה נועדו הסדרי ניגוד העניינים, שהיא מניעת חשד לשוחד, וכל כולו משקף מוטיבציה סמויה של חבש"לחנך" את ראש הממשלה בנוגע להתנהלותו האישית.
מיהו השופט בדימוס חבש ומהי הוועדה הזו. וועדת ההיתרים יושבת תחת משרד מבקר המדינה אך אינה כפופה בהחלטותיה למבקר, ולמעשה הגורם היחיד המסוגל לבקר אותה הוא בג"ץ. בכתבה שפרסמתי בסוף 2014 נחשפה התנהלותו התמוהה של חבש עצמו. עירית ירושלים הגישה נגדו אז תביעה בגין חוב כבד שצבר על בית המגורים שלו, המצוי בבית חנינא, בתוך תחום השיפוט של העירייה. לפי כתב התביעה, השופט הנכבד צפצף על כל ההתראות שנשלחו אליו מהעירייה, לא טרח "להשיג על חיוביו, לא פעל בכל מישור אחר כדי לפעול להסדרת החיוב", ולא ניסה אפילו לנמק מדוע הוא חושב שהוא מעל לחוק.
לאחר שקיבל את כתב התביעה, הגיש השופט בדימוס כתב הגנה. בפתח הדברים הוא מציין כי "הנתבע הנו שופט בדימוס של בית המשפט המחוזי בירושלים", ואז מטיל את הפצצה: "אין סמכות שיפוט לבית המשפט בישראל בכלל ובירושלים בפרט, בכל הנוגע לנכס נשוא התביעה בכלל ולדירה הספציפית בפרט, משנכס זה איננו מצוי כלל בתחום מדינת ישראל ובתחום השיפוט של עיריית ירושלים".
ד"ר חבש מכוון גבוה מבלי למצמץ: "הנתבע בעל דירה בבית חנינא, דאחיית אלבריד, מעבר לקו הירוק ומחוץ לתחומי מדינת ישראל ותחום השיפוט של עיריית ירושלים. מעולם לא סופח הנכס הנדון למדינת ישראל ולתחום השיפוט של התובעת, וברי כי שטח זה היה בתחום ירדן עד אחרי מלחמת ששת הימים.
"רישיון הבנייה לבניית הבית הנדון ניתן על ידי רשויות הבנייה של המנהל האזרחי בבית אל, בהיותו מצוי בתחום הגדה ומחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ואשר מעולם לא סופחו המקרקעין והבניין נשוא התביעה למדינת ישראל". לקביעה זו צירף השופט חוות דעת מטעמו.
התובעת, עיריית ירושלים, צירפה לכתב התביעה את קביעתו של מנהל מרחב ירושלים במרכז למיפוי ישראל, יהושע כרמלי, שקבע כי הנכס מצוי ללא ספק בתחום השיפוט המוניציפלי של ירושלים, וכן את קביעתו של המודד המחוזי שהגיע למסקנה זהה. עיריית ירושלים, כך לפחות נטען במסמך המצורף לכתב התביעה מטעם בא כוחה עו"ד אהרן רשף, נהגה בשופט בדימוס לפנים משורת הדין.
רשף כותב: "מפאת כבודו בהיותו שופט מכהן בבית משפט מחוזי, שהוא בתחום השיפוט של מרשתי, היא נהגה עמו במשנה זהירות בכל הנוגע לנקיטת הליכים מנהליים ומשפטיים כנגדו. בנסיבות אלה מוטב היה שמרשך לא ינצל התנהלות זו של מרשתי לרעה".
העובדה שהשופט הבכיר כפר בסמכויותיה הבסיסיות ביותר של המדינה, לא הפריעה לפקידות הבכירה למנות אותו לתפקיד הרם של ראש ועדת ההיתרים, שאמורה לעסוק בתחום הרגיש של ניגודי עניינים של נבחרי ציבור. עם תוצאות שיקול הדעת המפוקפק שלו כולם צריכים להתמודד היום.
