"יש לנו עיניים, אוזניים ויותר מכך באיראן", הכריז בשבוע שעבר ראש המוסד יוסי כהן במעמד פומבי. לא בכל יום אנחנו שומעים אמירה כזאת מפי אנשים במעמדו של כהן, ששתיקתם אומנותם, ובכל זאת אין מדובר בגילוי מרעיש. קשה להאמין שהוא גרם לשלטונות איראן לפתוח במצוד מקיף אחר מרגלים ישראלים. הם מבינים היטב כבר הרבה שנים שלישראל יש עיניים, אוזניים ויותר מכך בארצם.
ישראל הקטנה הצטיינה תמיד ביכולות של מעצמה בתחום הביון. דו"חות המודיעין שלה שימשו מצע לשיג והשיח הבינלאומי על תעשיית הגרעין של איראן. הם לא הצליחו למנוע את הסרת העיצומים עליה בתקופת אובמה, אך ודאי תרמו רבות לתפנית המסתמנת כלפיה בתקופת טראמפ. מדינת ישראל היא העיניים והאוזניים של העולם החופשי מאחורי הקווים של שלטון האייתוללות.
"ישראל מנסה לשכנע את אירופה שאיראן מאיימת גם עליה", אמר בשבוע שעבר ראש הממשלה במפגש עם שגרירי מדינות נאט"ו, ומן הסתם לא התכוון לאמצעי שיכנוע רטוריים בלבד, כי אם לממצאים מודיעיניים חותכים שישראל מביאה לעיונם של מנהיגי אירופה. החבר'ה של כהן עושים עבודה טובה.
האם גם לאיראנים יש תשתית מודיעין ענפה בישראל? קרוב לוודאי שלא. יכולות הביון שלנו במרחב האיראני גדולות פי כמה וכמה מהיכולות שלהם במרחב הישראלי. בעוד שנים אחדות אולי יהיו מסוגלים לירות הנה טיל נושא ראש חץ גרעיני, אבל כנראה יתקשו גם בעוד שנים רבות להקים פה רשת ריגול שתצליח להבקיע את מתחמי סודותינו. עיקר המידע שלהם על המתרחש בארץ נשאב מהתקשורת העברית. היא לא מספקת להם יותר מדי סודות צבאיים כמוסים, בזכות הצנזורה, אך מעניקה להם תמונת מצב בהירה למדי על הלוך הרוחות אצלנו. עיתוני ישראל, תחנות הרדיו שלה, ערוצי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט החדשותיים מחליפים את העיניים והאוזניים שאין כאן לטהרן.
בימי חורף מתוחים אלה, כשכמעט כל בוקר חדש מביא איתו בשורה על התחממות בצפון ובדרום, חשוב לחדד את הנקודה הזו: אם תפרוץ מחר מערכה מול איראן או מול שליחיה בלבנון ובעזה, תהיה חשיבות ביטחונית עצומה להתנהלות של התקשורת האזרחית שלנו. מדיניות הסיקור של איגודי העיתונאים והעורכים תספק לאיראנים תובנות חשובות על המורל פה ועל רוח הלחימה. לפי התקשורת הישראלית תחליט טהרן אם היא מנצחת או מפסידה, ותנהג בהתאם.
באותה מערכה עתידית צפויים להתפוצץ פה טילים רבים מתוצרת איראנית, חלקם מדויקים והרסניים, ולפיכך רצוי מאוד שמדיניות הסיקור לא תעורר בטהרן חשק להמשיך. אם עורכי ישראל יכריזו על אבל כבד אחרי כל טיל קטלני, במקום להתמקד במכות שצה"ל ינחית על טהרן, זה יעשה לאייתוללות טעם של עוד, והמערכה תימשך.
תיאוריית קורי העכביש המפורסמת של נציג איראן בלבנון, חסן נסראללה, מתבססת על הדיכאון המצמית שהתקשורת הישראלית נוהגת לטפח כשנופלים פה חללים, והרי אין מלחמה בלי חללים. אפילו במלחמת ששת הימים המזהירה נגבה מאיתנו מחיר דמים כבד, אבל העיתונות דאז נשכה שפתיים ודחתה את האבל לסיום הקרבות. אם התקשורת הישראלית של המאה ה־21 תשחזר את הנוהל ההוא במלחמה הבאה, בלי לשקר אבל גם בלי לחרחר פחד ויגון, האיראנים יניחו את נשקם. התנהלות תקשורתית מושכלת עשויה לגרום להם לוותר בכלל על הסיבוב הבא.
