לפני שוודרו ווילסון היה נשיא ארצות הברית, הוא עמד בראש אוניברסיטת פרינסטון. כאשר שאלו אותו למה עזב את העולם האקדמי, השיב: נמאס לי לעסוק כל היום בפוליטיקה. הוא התכוון מן הסתם לפוליטיקה אקדמית, איזה דוקטור יקבל קביעות באיזו מחלקה. אבל האקדמיה שלנו היום טובעת בפוליטיקה במובן אחר לגמרי.
אני לא מתכוון להתבטאויות בנושאי הפוליטיקה הארצית ובתחומים נפיצים אחרים, שחומקות מדי פעם מפי המרצים. כל עוד שומרים על גבולות הטעם הטוב, לא נורא אם הסטודנטים שומעים פעם בסמסטר איזו רמיזה אקטואלית מהמרצים שלהם. הסטודנטים אינם רכיכות רופסות, והתבטאויות אקראיות כאלו לא ישנו את דעתם. נכון הוא שהנאורים רודפים ברשעות את רבני עלי בגלל פליטות פה כאלו בדיוק, אבל אני לא רוצה לרדת לרמה שלהם. אני לא נבהל מרמיזות פוליטיות אקראיות, שאינן קשורות לנושא השיעור. הבעיה היא בפוליטיזציה של נושאי השיעורים עצמם.
"אני מרקסיסט, אני חוקר ואני בן אדם – ובסדר הזה", כך הכריז מרצה למדעי החברה במוסד אקדמי ישראלי בפתיחת השיעור הראשון של השנה. עולה חדש שהיה שם סיפר לי אחר כך: "הייתי בהלם. במקום שבו גדלתי, מרצה לא היה מעלה על דעתו לפתוח כך את הסמסטר". מה הבעיה בהכרזה הזו? לא שהיא אינה רלוונטית לנושאי השיעור, אלא להפך: שהיא עלולה לעצב את כל תכני השיעור.
מאז שנות השבעים חוזרים ומשננים לנו במדעי החברה: "האישי הוא הפוליטי". מה זה אומר? פוליטיקה עוסקת בכוח, ואם הכול פוליטי – אז כל דבר הוא מאבקי כוח. שאלות כמו עם מי מתחתנים, מי שוטף כלים, מי מוציא את הזבל, מי יוצא לחופשת לידה, האם יש בכלל לידות, איך מחנכים את הילדים, איך מכבדים את ההורים, אילו ספרים קוראים – כולן שאלות פוליטיות; כולן מבטאות הפעלת כוח, את כולן נשפוט דרך משקפיים אפורים, שמזהים רק שתי נקודות: מדכא ומדוכא. בעולמם של הניאו־מרקסיסטים אין אהבה, אין שמחה, אין ביולוגיה, אין מסורת, אין עומק. רק כוח.
אלו עיקרי האמונה החדשים של מדעי החברה, ואבוי לכופר שיערער עליהם. הגישה הזו התנפחה בקמפוסים במערב לממדים מפלצתיים, המסכנים את עצם המרקם החברתי. כל מערכות היחסים החברתיות נדחסות למיטת סדום הרסנית של יחסי מדכא־מדוכא.
שנאה של לבנים כלפי שחורים היא גזענות, אמרה פרופסורית באוניברסיטת הונולולו, אבל שנאה של שחורים כלפי לבנים היא זעם מהפכני לגיטימי. סטודנטים שחורים מקימים לעצמם בקולג'ים "מרחבים בטוחים", שאדם לבן אינו מורשה להיכנס אליהם. סטודנטים ומרצים דורשים למחוק מתוכנית הלימודים בספרות "גברים לבנים מתים" כמו שייקספיר, וללמד במקומם סיפורי עם אינדיאניים. באוניברסיטת אוטאווה שבקנדה בוטל קורס ביוגה, לאחר שסטודנטים התלוננו בזעם שהוא מבטא ניכוס וגניבה של התרבות ההודית בידי הקולוניאליסטים הלבנים. גם המדע מתואר רק כזירה של כוח. הפמיניסטית הצרפתייה לוס איריגארי טענה שהנוסחה E=mc² היא סקסיסטית, כי היא מעדיפה את מהירות האור על פני מהירויות אחרות. האם באמת זה העולם שלנו?
בשנת 1927 פרסם ז'וליאן בנדה את ספרו "בגידת האינטלקטואלים". הבגידה שעליה דיבר בנדה לא הייתה הבריחה למגדל השן האקדמי המנותק, אלא להפך: עודף מעורבות של אינטלקטואלים בפוליטיקה. ודווקא בגרסתה הקיצונית. גם מרק לִילה, בספרו "הנפש הנמהרת" דיבר על המשיכה המסוכנת של אנשי רוח דווקא לעמדות פוליטיות קיצוניות.
נדמה לי שבמאה ה־21 הבעיה העיקרית בהקשר הזה אינה אנשי רוח שמרבים לעסוק בפוליטיקה הלאומית, אלא אנשי רוח שמייבאים את החשיבה הפוליטית הכוחנית לתוך עולם הרוח עצמו.
בישראל יש בשנים האחרונות ירידה תלולה במספר הסטודנטים הלומדים את מדעי החברה והרוח. נדמה לי שאחת הסיבות לירידה הזו היא דווקא שהסטודנטים רוצים ללמוד על חברה ועל רוח, ולא על הפוליטיקה של החברה והפוליטיקה של הרוח.
לא טוב שהאוניברסיטה תהיה מגדל שן, אך הרבה פחות טוב שתהיה צוללת רפש. אפשר לומר דברים משמעותיים, מרוממים ומועילים על האדם ועל רוחו, על משפחתו, קהילתו ועמו, בלי להיכנע לפרדיגמה העכשווית, הטוענת שהכול רק כוח ודיכוי. יש גם היום מלומדים חכמים שמתעקשים לא להיכנע לאופנה האקדמית הניאו־מרקסיסטית, שמסרבים לגרור לבוץ את ההישגים הגדולים של רוח האדם. תנו לנו עוד כאלו, ותראו איך החברה הישראלית חוזרת להטות לכם אוזן.
