רבים שואלים אותי: רביטל, למה את לא מגיעה יותר לשבת אצל ההורים? ואני עונה להם, מאותה סיבה שאני גונבת מהילדה שלי את השוקולד שהבאתי לה מחו"ל ואז משקרת: כי ככה. אז כדי להבהיר את העניין, להלן מספר הבדלים מהותיים בין נסיעה עם ילד או שניים לשבת, לבין נסיעה עם ארבעה וצפונה:
ההתארגנות. עם ילד אחד זה ברור, אתם סתם מגזימים ואורזים לשבת את כל מה שהזמנתם בחבילת־לידה. אבל התארגנות עם כמות יפה של ילדים משמעותה חמש רשימות, שבע מזוודות ועוד 2,000 שקיות כנגד 2,000 שנות גלות. הגדולים אמנם אורזים לעצמם, אבל אז חלק נכבד מהדברים פשוט אינם ואת מה שארזת לקטנים הם מסרבים ללבוש. דבר אחד משותף לאז ולהיום – זה שמכניס את הדברים לאוטו, שאינו האיש שארז אותם, תמיד ישכח משהו מאוד חשוב. מאוד חשוב בעיקר לך.
הנסיעה. מטרת הנסיעה עם ילד או שניים מאוד פשוטה: אתם תירדמו ולי יהיה שקט. מקסימום הם לא נרדמים, אז נותנים להם לצרוח ומנסים לתרגל נשימות. אבל נסיעה משותפת של כל המשפחה היא מתכון למריבות, כך שגם מי שתכנן לישון לא יעשה זאת. באופן מרגיז, הריבים נפסקים חמש דקות לפני ההגעה אל היעד ואז כולם נרדמים. גם הגדולים. וכשהגדולים קמים "לא טוב" זה לא כמו כשהאפרוח שלך התעורר לא טוב. כל שנותר הוא להתפלל לאלוהי המתבגרים שסבתא וסבא הכינו המון המון אוכל.
ארוחת שישי. כשאת עם ילד אחד אין ציפיות. הוא אוכל מרק כתום, מלכלך מעט את הסביבה ומותר לו, כי הוא חמוד. כשאת מגיעה עם המשפחה לשבת, את מגלה ששכחת כמה את מתביישת בהתנהגות שלהם מסביב לשולחן. הדציבלים, הריבים, משׂחה הקטשופ, מרחץ הקולה. אם פעם כשהיית באה, היית נסיכה שלא מסכימה לקום מהספה ונותנת לכולם לפרפר, עכשיו את מפרפרת ועוד איך. מפרפרת, צועקת ומתביישת. וכל כך מתגעגעת הביתה. כי הבית הוא איפה שלא שומעים כשצועקים.
השינה. הלילה עם תינוק אחד או שניים מראש נטול ציפיות. אתם וההורים עוד לא ממש סגורים על האפשרויות. אז אתם גם מעלים את העגלה עם האמבטיה, גם סבא מרכיב לול בשלושה שלבים בשלוש שעות וגם ליתר ביטחון אתם פורשים מזרון על הרצפה. רוב הסיכויים שאתם עומדים לקראת ליל ההחלפות. לא מדובר בהחלפות של חיתולים אלא בהחלפות של משמרות. אתה תישן, אני אלך הלוך וחזור בסלון, אחר כך נתחלף ובסוף תגיע סבתא ותגאל את כולנו. עם המון ילדים זה לא עובד. המחשבה ש: מה הבעיה, זורקים כמה מזרונים בסלון וכולם ישנים ביחד – פייק ניוז. היא רוצה שתישני איתה, הוא רוצה שתישני לידו. בגלל שאתם לא יוצאים הרבה, כולם פתאום נורא מפחדים וחרדים. לא רק שלא תישנו בתורות. לא תישנו נקודה. בסוף אתם על המזרנים על הרצפה בסלון, מחכים לשמש העולה. הבעיה שגם כשסבתא מתעוררת זה כבר לא עוזר – כי אז הם נרדמים עד אחת־עשרה והורגים את הסיכוי היחיד שעוד היה לשנ"צ.
ארוחת שבת. לכולם כבר אין מצב רוח. הארוחה נראית כמו ארוחת שישי, ואת מתחילה לספור לאחור את השניות עד לצאת שבת. אגב, סבא וסבתא די שמחים משתילי הזיתים סביב לשולחנם. שמחים עד לרגע שסבא מנסה לשיר זמירות ובדיוק אחד הקטנים דוקר במזלג את אחד הגדולים והקינוח של סבתא מתהפך בדרכו מהמטבח לסלון.
השנ"צ. כשאתם מגיעים רק עם ילד אחד, במקרה הסביר יש עדיין איזה דוד/ה רווק/ה, שתפקידו מבחינתכם הוא פנאי ובידור לאחייניו החמדמדים. מה חבל שלאור העובדה שאתם מסנג'רים אותו כבר שלוש שנים, באופן מפתיע הוא פשוט לא מגיע לשבת. עם מיליון ילדים אין אופציה כזו – לרוב הדודים שהיו רווקים ופנויים הם הורים טריים בעצמם, ולא רק שהם לא הולכים לשמור על הילדים שלכם, רוב הסיכויים שמרוב רחמים על פרצופיהם המבוהלים וחסרי השינה, אתם הולכים להתנדב לשמור על הילדים שלהם. אז לא רק שלא ישנת צהריים כהרגלך על הספה עם חצי עין פקוחה וחצי פה מזיל רוק, את עוד יוצאת לטיול עם ילדים שלא ילדת ושאין לך מושג איך מרגיעים.
מוצאי שבת. טוב, בזה הכול בול אותו הדבר. עם צאת אבא וסבא למנחה, הכול נארז לתוך התיק. הילדים מקולחים עם סנדוויץ' של חלה וקוטג' ביד ימין ומברשת שיניים בצד שמאל. כוכב ראשון יורדים כולם במדרגות, כוכב שני מורידים את המזוודות. כוכב שלישי הבגאז' נפתח – אִפסון. הילדים נחגרים ועל מכסה המנוע המונע עורכים הבדלה. כי איזה כיף שהיה אבל יותר כיף לנסות לתאם את הפעם הבאה.
