"תראי איזה יופי", היא אמרה, וגללה באצבעה את התמונות. ממסך הטאבלט שלה נשקפה דירה נעימה בעלת מראה חמים, עם פרקט חדיש ושתי כורסאות בצבע צהוב־חרדל. לצידם הועמד שולחן עם ערימת טישו בתוך סלסילה מעוצבת, ובחלל שנותר – שלא היה קטן – פינת זוּלה עם מזרנים צבעוניים וכרבוליות. קסם של ממש. "אעשה שם גם טיפולים פרטניים וגם טיפולים קבוצתיים", הצהירה בהתלהבות.
ואני רק נזכרתי בקליניקה של א'. היא הייתה אחת המכוערות ביותר שנתקלתי בהן. כוך קטן ואפלולי במרכז ירושלים, עם כורסאות קש מתקלפות וריח לוואי של מושב זקנים, כוס מים חצי־מלאה שתמיד עוררה חשד כי אינה מוחלפת ממטופל למטופל, ושירותים עם פס צהבהב במורד האסלה, שנדמה כי איש לא טרח לשפשף מאז מלחמת המפרץ. הסטיילינג כולו, אגב, תאם לתקופה. אבל א' היה אחד מהפסיכולוגים הטובים ביותר שנתקלתי בהם. הוא גבה ימבה כסף והצדיק כל שקל שניתן לו. העובדה שאני כאן בעולם, עומדת על הרגליים ומצליחה למצוא שלווה יחסית בחיי היא די בזכותו. מאז אני אוחזת בתיאוריה בלתי מבוססת שככל שהקליניקה יותר יפה, כך היא נועדה לכסות על היעדר כישרון טיפולי.
והנה עומדת לה אותה אישה שפגשתי הרגע באירוע נטוורקינג ומציגה לי את הקליניקה החדישה והמעוצבת שלה בהתלהבות. כמה שנים היא למדה בשביל להתחיל לטפל באנשים? אפס. "זו שיטת טיפול חדשה שפיתחתי", היא מצהירה בביטחון. מטרת השיחה ברורה – היא רוצה שאשתמש בדף הפייסבוק שלי כדי לפרסם אותה. היא גם מציעה שאשתתף באחת מסדנאותיה חינם אין כסף כדי להתרשם. והיא לא היחידה. בחיי, יש כל כך הרבה מהן. פגשתי יותר מדריכות למיניות ממטופלים שבאמת צריכים אותן. יותר מטפלות רוחניות מרוח. רובן מתהדרות בקליניקות חדישות ורחבות ידיים, משווקות לעילא באמצעות גרפיקאיות מוכשרות בדפי פייסבוק מרהיבים, כאילו מדובר בדירת Airbnb ולא בחלל שבו אמורים לעסוק ביראת כבוד בשבילי נפשו של אדם. נדמה שבכל בוקר קמה שכירה לא ממומשת, לוקחת קורס קצר במקרה הטוב, או "ממציאה שיטה" במקרה הרע, ונוטלת אחריות מלאה על חיי אדם. רבות מהן מוכשרות להפליא ומצילות נפשות, אני לא מתווכחת, אבל מה לגבי אלו שלא?
למה אני זועקת? כי פגשתי את הקורבנות. כי יש מחיר לחובבנות. כמו למשל הבחורה הנשואה שהתקשרה אליי באישון לילה וסיפרה על מדריכת מיניות שלא שמרה על כללים ברורים בטיפול, שכלל גם מגע פיזי, וגרמה לה לבלבול ולתסבוכת רגשית קשה מול בעלה. גם כאשר נודע לה העניין המטפלת לא הפסיקה את הטיפול ולא נקטה באמצעי זהירות כי רצתה להמשיך לקבל את הכסף.
וישנה בחורה אחרת, שעשתה את הטעות הנפוצה והלכה למדריכת מיניות ביישוב שלה. מאוחר מדי היא גילתה שהמטפלת, שלא מחויבת לשום כללי אתיקה כי ממילא אין לה רישיון, מספרת לכל האנשים במכולת שהיא מטופלת שלה.
והייתה אחת נוספת, אישה נשואה שנקלעה לקשיים בזוגיות והלכה לפסיכותרפיסט בתל־אביב, שהטיף לה נגד קשר של 18 שנה וארבעה ילדים במקום לנסות להציל אותו. היא כמעט ויתרה על הנישואין, ורק באיחור גילתה שהמטפל שלה חבר בקהילה הפוליאמורית.
פסיכולוגים לומדים כמה שנים טובות כדי לטפל בנפשות. הקוד האתי שלהם כולל התחייבות לשמירה מוחלטת על סודיות, ואם הם מועלים בתפקידם רישיונם עשוי להישלל. איזה מחיר משלמת מדריכת מיניות כושלת? מי שומר על המטופלים מפני קואצ'רים נטולי אתיקה שבטוחים שלטפל בבני אדם זו חלטורה או השלמת הכנסה? באיזו זכות הם לוקחים אחריות גדולה כל כך על חיי אדם?
ואמנם נכון שיש גם פסיכולוגים גרועים ומסוכנים. ורבים הם האנשים שלא למדו שנה אחת באוניברסיטה ובכל זאת ניחנו באינטואיציות רגשיות טובות ומצליחים לחלץ נפשות במקומות שהפסיכולוגיה לא יכולה להם. אני לא מזלזלת בזה. אפילו הייתי אצל אחת כזו, ויצאתי די מרוצה. כל מה שאני אומרת הוא שהדברים חייבים להיות על השולחן וחובת הבירור היא עלינו – הפציינטים. אנחנו חייבים להיות מודעים לכך שסל הטיפולים הנפשיים שמחוץ לאקדמיה הוא כמעט נטול פיקוח. מותר ואף מומלץ לברר היכן המטפל קיבל את ההכשרה שלו, כמה שנים הוא כבר עוסק בתחום, האם הוא מחויב לכללים בסיסיים של סודיות, שמירה על גופו וכבודו של המטופל וכיוצא בזה.
השוק מוצף בשרלטנים ויש דרכים לזהות אותם. נתחיל בכך שלא הולכים למטפלת רגשית או מינית רק כי יש לה קליניקה יפה. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם זה לא רק בכביש, זה גם בבחירה של אילו אנשים זרים אנחנו מכניסים לתוך הלב שלנו.
