בשבועיים האחרונים אני מביט מהצד על "הבית היהודי" ועיני יורדה דמעה. עשר שנים חלפו מאז שהורדתי את הכיפה מהראש, אבל עדיין, הציונות הדתית היא הבית שבו צמחתי. את כל ימי נעוריי היפים והטובים העברתי בסניפי בני עקיבא בירושלים. את כל האהבה הגדולה שיש בי לבני האדם כולם, לתורת ישראל ולארץ ישראל (בסדר הזה), קיבלתי במוסדות הציונות הדתית שבהם למדתי. זאת הסיבה שכל כך קשה לי לשאת את הריח הרע שעולה עכשיו ממפלגת האם של הציונות הדתית. זאת הסיבה שכואב לי להביט על מדמנת הערכים העלובה שנותרה ממנה. מה אני אעשה. קשה לי לראות את הבאר שממנה שתיתי יורקת לי בפרצוף.
בחודש מארס אלפיים ושש עשרה נסעתי לכלא הצבאי שליד קריית־מלאכי, כדי לצלם את הפגנת התמיכה באלאור אזריה. עבדתי אז בפרויקט דוקומנטרי גדול, ונשלחתי להביא חומרים טובים מההפגנה. המשטרה חסמה את הכניסה לבסיס. אז חניתי באחד הרחובות הסמוכים, והלכתי להפגנה ברגל, יחד עם עוד מאות מפגינים אחרים. לבשתי חולצה מכופתרת בצבע טורקיז והחזקתי בידי מצלמה קטנה ויקרה.
הנה, כבר עכשיו, כשאני כותב את המילים הללו, האצבעות שלי רועדות. זה היה יום רע בחיים שלי. איך שהגעתי להפגנה הבנתי שעשיתי טעות. ההמונים שהפגינו היו מוצפים בכעס. הם הצטופפו עם דגלי ישראל בידיהם, ושרו שירים גזעניים מול הגדר של הבסיס. מיכאל בן ארי החזיק את המגפון ושאג זוועות גזעניות. הוא קילל ערבים. וקילל שמאלנים. ושלהב את כולם. היה מתח רע באוויר. אני זוכר שהסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי, איך האיש הזה מצליח להירדם בלילה, כשהוא כל כך שונא כל הזמן.
גם ברוך מרזל ואיתמר בן גביר הסתובבו שם בין המפגינים הזועמים. הם העלו עוד ועוד סרטונים לפייסבוק והצטלמו עם עשרות המעריצים. כמה מפגינים שהתקהלו סביבם התחילו לשאוג, מוות לשמאלנים, מוות לשמאלנים. פתחתי את המצלמה והתחלתי לצלם. לא פחדתי. למרות שאני שמאלני. בשלב הזה לא פחדתי.
אחרי שתי דקות של צילום, ניגש אליי מישהו. גבר גבוה וחזק, עם שיער אפור בהיר וכיפה סרוגה שחורה. מה אתה מצלם, הוא שאל. אני מצלם סרט, אמרתי לו. אתה שמאלני, הוא שאל. חייכתי. מה זה משנה, אמרתי. זה משנה מאוד, הוא אמר, ומיד שאל שוב, אתה שמאלני. בהחלט, אמרתי לו בחיוך נינוח. אני שמאלני, מה הבעיה. הגבר לא התלבט לרגע. הוא התנפל לי על המצלמה, הצביע עליי, וצעק, הוא שמאלני. הוא שמאלני.
כל מי שהיה סביבנו הסתכל עליי פתאום. סגרתי את המצלמה בבהלה. התחלתי להזיע בכל הגוף. כמה אנשים עם חולצות לבנות, ועליהן דיוקן של אזריה, התקרבו אליי וסגרו עליי. פחדתי נורא. אחד מהם שאל, איפה השמאלני. הגבר הגבוה הצביע לעברי שוב. הנה, זה, הצלם. שמאלני. מפגין אחר תפס אותי בחולצה ואמר לי, מה אתה עושה כאן יא בוגד. באתי לצלם, אמרתי לו. אני סטודנט לקולנוע. הוא הידק את אחיזתו. אין לשמאלנים מה לעשות פה, הוא אמר.
אוקיי, סליחה, אמרתי. אני לא יודע למה יצאה לי סליחה פתאום. אבל זה מה שאמרתי. חבורת המפגינים הסתכלה עליי. אחד מהם קילל אותי קללה מלוכלכת. מיכאל בן ארי עדיין עמד על הבטונדה ושאג. אחרי שתי שניות, הצטרפו למעגל עוד חמישה גברים עם חולצות שחורות, והקיפו אותי אפילו יותר. אחד מהם, שהחזיק מצלמה מרוסקת ביד, שאל אותי, מה אתה מצלם פה. סתם, שיקרתי, תרגיל לבית ספר. ואיפה אתה לומד, הוא שאל. אני לומד בסם שפיגל. זה בית ספר בירושלים. האיש השחור אמר לחבר שלו, תחפש את זה בגוגל שנייה, שנראה שהוא לא מחרטט. וזה מה שקרה. החבר שלו חיפש סם שפיגל בגוגל, וראה שאני לא מחרטט. אחר כך הוא הביא לי כאפה בראש, כאפה משפילה כזאת, ואמר, יאללה עוף מפה יא שמאלני. עוף מפה או שנפרק אותך. זה מה שהוא אמר.
את הדרך בחזרה לאוטו עשיתי בריצה. פחדתי שהם יחליטו לנקום בי, או שהשנאה שלהם תשטוף אותם ותגרום להם לרוץ אחריי. מרחוק ראיתי את המפגינים מבעירים רימוני עשן וצורחים מוות לערבים. אחר כך בטלוויזיה ראיתי שהם שרו גם התקווה. כשנכנסתי לאוטו הרחתי ריח חמוץ ורע. זו הייתה החולצה שלי, שהייתה ספוגה בשנאת חינם. נסעתי לביג שליד צומת קסטינה, וקניתי בקסטרו חולצה חדשה, בצבע תכלת. את החולצה המסריחה זרקתי לפח, למרות שאהבתי אותה נורא. לא יכולתי לשאת את הריח.
כמעט שלוש שנים חלפו מאז החוויה האיומה ההיא, ועדיין, בכל פעם שאני רואה את הפרצופים הזחוחים של חברי "עוצמה יהודית", אני נזכר ביום שבו העוצמה היהודית הזו הופנתה כלפיי. אני נזכר בפחד הנורא שהרעיד אותי בהפגנה ההיא. אני נזכר בכאב הגדול שהיה לי בלב כשנסעתי מקריית מלאכי הביתה. ובריח החמוץ והמר של החולצה המגואלת שלי, שהשלכתי לפח.
והנה אלפיים ותשע עשרה, ויד האחים שלוחה אל השנאה והגזענות. היא שלוחה כי ביבי ביקש. איזה גועל נפש. הבית היהודי גואה מתיעוב ומכעס. אבל אין שום דבר יהודי בלשנוא. זה מה שכתוב בספר ויקרא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך. ואהבת לרעך כמוך. אלוהים ישמור. איזו בושה.
