המאמר הזה יחסה כולו בצל גילוי נאות אחד גדול. אני מכיר את חגי סגל כבר יותר מ-30 שנה: תחילה כשותפים לעבודה במערכת 'נקודה', ובשנים האחרונות, אחרי גלגולים מקצועיים שונים ששנינו עברנו, חגי הוא העורך הראשי שלי ב'מקור ראשון'. את בנו עמית אני מכיר פחות שנים, וגם פחות מקרוב, אבל היכרות מסוימת בהחלט קיימת. ולמרות זאת, אני מקווה שהדברים הבאים ייוחסו לא להיכרות בינינו, בוודאי לא ליחסי עורך-עיתונאי שבינינו, כי אני מאמין שהייתי כותב אותם גם אלמלא התקיימה כל מערכת הקשרים הזו.
העניין פשוט: בשבועות האחרונים מותקפים חגי ועמית, ביחד ולחוד, על תמיכתם בריצה המשותפת של מפלגות 'הבית היהודי' ו'האיחוד הלאומי' עם מפלגת 'עוצמה יהודית', של תלמידי הרב כהנא. הביקורת כלפיהם לגופו של עניין היא לא רק לגיטימית, אלא מבחינתי גם מתבקשת. אני עצמי פרסמתי לפני ימים אחדים ב'מקור ראשון' מאמר חריף כנגד השותפות הזו. מה שלא ייעשה הוא הניסיון להתקיף את השניים 'מתחת לחגורה', תוך שימוש בעברו של חגי במחתרת היהודית, ובעובדה שעמית הוא בנו של האיש שהיה בין אסירי המחתרת. הדיון האישי הזה הוא חרפה עיתונאית, הן כלפי חגי ובוודאי כלפי עמית.
1. אני לא זוכר בכל תולדות העיתונות הישראלית מקרה שבו טיעון מרכזי בוויכוח עם אדם מסוים היו חטאי אביו. רק לפני כמה חודשים עלתה בשיח הימני – אבל למיטב זכרוני, לא על ידי עיתונאים ימניים – טענה דומה כנגד נעה לנדאו, הכתבת המדינית של 'הארץ', שגרסה כי היא אינה יכולה למלא את תפקידה כהלכה בהיותה בת זוגו של אבנר גבריהו, מנכ"ל 'שוברים שתיקה'. לטענה הזו יש הרבה יותר רגליים מאשר לטענה שעמית סגל תומך בשילוב 'עוצמה יהודית' בגלל שאביו היה במחתרת, ובכל זאת אנשי 'הארץ' יצאו בצדק כנגדה, והטענה הזו ירדה מהשיח הציבורי במהירות שבה עלתה אליו.
אין מנוס ממסקנה שהסיבה שהטענה הזו קנתה לה אחיזה בלא פחות משישה מאמרים שפורסמו בשבועיים האחרונים ב'הארץ' איננה עניינית, אלא לגמרי אחרת: עמית סגל הוא עיתונאי חד, חריף, בעל זיכרון מצוין (ולפחות בעל יכולת עבודת ארכיון מצוינת) – לא רק מהטובים שבעיתונאי הימין, אלא מהטובים שבעיתונאי ישראל בכלל. בהתאם לכך, הוא נהנה ממספר מרשים של במות מרכזיות: ערוץ 12, ידיעות אחרונות ורשת ב'.
רבים מהאנשים שהתרגלו שעמדות המפתח האלה שמורות לאנ"ש מתקשים לקבל את מעמדו, במיוחד כשהוא כבר לא מסתפק בדיווחים ענייניים אלא מבליט גם את עמדותיו. השימוש בעברו של האב נועד אפוא לקרוץ לצרכני הבן: אין לכם עסק עם עיתונאי רציני שראוי לבחון ברצינות את עמדותיו, אלא עם תועמלן שהוא בכלל בנו של טרוריסט. חבל שכמה אנשי ציבור ועיתונאים רציניים נפלו בפח הזה, וחבל עוד יותר שעמית לא זכה לגיבוי ותמיכה גורפים מעמיתיו העיתונאים, כולל ממעסיקיו השונים.
2. הפעולות אותן ביצע חגי במסגרת המחתרת היהודית אכן ראויות לתואר פעולות טרור. אי-אפשר להגדיר אחרת פעולות שבהן מוטמנים מטעני חבלה במכונית ובמוסך של שני ראשי ערים ביו"ש; אחד מהם מאבד את רגלו, ובאותה פעולה גם מתעוור חבלן מג"ב, סולימאן חירבאווי, שנשלח לנטרל את המטען. ובכל זאת, כמו שציין לא פעם הסופר עמוס עוז, גם ברוע יש מדרגות, וכך גם בעולם מעשי הטרור.
הטרור של שתי הפעולות הללו (להבדיל מהרצח שביצעו כמה מאנשי המחתרת במכללה האסלאמית בחברון והתוכנית לפוצץ חמישה אוטובוסים בקווי נסיעה שכל נוסעיהם פלסטינים, פעולות שלהן חגי לא היה שותף), היה מכוון באופן נקודתי כלפי אישים בולטים בתנועה הלאומית הפלסטינית, שנתפסו גם כמעודדי טרור ומסיתים לפגיעה בישראלים. זה דומה יותר למעשי הטרור שבהם נקטו אנשי הלח"י, שרובם היו מכוונים נקודתית כלפי אישים מרכזיים של שלטון המנדט הבריטי: רצח הלורד מוין, הנציב הבריטי במזרח התיכון, או נסיונות ההתנקשות בנציב הבריטי הרולד מקמייקל.
אכן, כל הפעולות האלה הן בגדר מעשי טרור, אבל הבדל מוסרי עצום עומד בינן לאלפי פעולות טרור שביצעו מחבלים פלסטינים באזרחים סתמיים, כשחלק מהפעולות נועדו לשחוט בדם קר משפחות שלמות, לרבות תינוקות. מהבחינה המוסרית אפשר להשוות את רצח הנער מוחמד אבו-ח'דיר ואת הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה למעשי הטרור הפלסטיני, אבל לא את מעשי ההתנקשות הממוקדים של אנשי הלח"י, או של אנשי המחתרת היהודית.
יתר על כן: כמי שכאמור מכיר אישית את חגי מזה שנים רבות, אני יודע לומר שמדובר באחד האנשים העדינים ואצילי הנפש שהכרתי מימיי. אילו כל הטרוריסטים הפלסטינים היו דומים באישיותם ובמעשיהם לחגי, דומה שכבר מזמן היה מושג שלום בין העמים. לעומת זאת, חלק מאותם אנשים המבקרים כיום בחריפות את חגי על מעשי הטרור שלו הם בדיוק אותם אנשים שהתיידדו בעבר, בקלות רבה למדי, עם כמה ממנהיגי הטרור הפלסטיני: יאסר ערפאת, אבו-מאזן ומרוואן ברגותי. לא מדובר במו"מ מדיני בלבד, שאותו ניתן לפטור בטענה ש'שלום עושים עם אויבים', אלא ברקימת קשרי ידידות אישיים עם אותם אנשים, האחראים לרצח המוני אזרחים ישראלים תמימים.
במאמרים שנכתבו בשבועיים האחרונים כנגד חגי ועמית חזרו כמה פעמים אמירות מהסוג של 'מי שגר בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים', או 'מי שיש חמאה על ראשו, שלא ייצא לשמש'. הרבה יותר משהמשפטים האלה תקפים כלפי בני משפחת סגל, הם תקפים כלפי רבים ממבקריהם. הדוגמאות שהבאתי כאן הן רק קצה הקרחון. לאמיתו של דבר, תקצר היריעה מלפרט את שבירותה של הזכוכית ועדינותה של החמאה שרבים מאותם מבקרים נושאים בחיקם.
