הקמפיין של בני גנץ בנוי על עמעום. עמעום מסרים, עמעום אג'נדות (נחרט על לוח ליבי המשפט האלמותי מהריאיון לשלמה ארצי וחנוך דאום: "אני לא חושב שאני צריך מראש לדבר בצורה יותר מדי מפורטת על מה שאני חושב ולא חושב". סוף ציטוט. הערת המחברת: מה מה מה?), עמעום בין ימין לשמאל (ראו את הנאום הפנומנלי של בוגי יעלון מהשבוע שעבר: "יש ימין אחר, יש שמאל, אין ימין! אין שמאל! ישראל מממ מבב לפני הכול". סוף ציטוט. הערת המחברת: מה מה מה?), אבל מה יפה, שיש דברים שבסוף אי־אפשר להסתיר. ושגם מסורת שמונה המילים של ההודעות לתקשורת מטעם מה שהיה 'חוסן לישראל' והפך להיות 'כחול לבן', לא תוכל לכסות על האדם שיוצא ברגעים קצת פחות מהונדסים.
רגע אלגנטי שכזה סיפק לנו בתחילת השבוע המועמד לראשות הממשלה בני גנץ, לאחר נאומו בגני התערוכה. "תקשיב", אומר האייקון הלאומי, ואוחז בצווארונו של אלי יוסף, פעיל חברתי נגד סחר ישראלי בנשק, בצורה כוחנית למדי. יש יאמרו מאיימת או פטרונית. "אנחנו רוצים בשבילך את הטוב ביותר, מגינים עליך", אומר גנץ אל מול יוסף הנרעש, שזועק על עסקאות הנשק עם משטרים לא דמוקרטיים שנעשו בחסותו של גנץ כרמטכ"ל. נראה שגנץ קולט תוך כדי ששפת גופו לא ממש מתאימה לסיטואציה, אז הוא מתחיל ללטף את ראשו של יוסף, משל היה פעוט המבקש סוכריה. "נקבע לך פגישה אם אתה רוצה לדבר", הקפיד גנץ שלא לפטור אותו בלא כלום, והמשיך לדרכו.
"גנץ לא הציע לי פגישה מהלב", אמר לי אחר כך אלי יוסף. "הוא הציע פגישה מול התקשורת כדי להראות שהוא מתייחס אליי. זו הייתה הצגה. הסיבה היא שהוא כועס עליי שאני מעז להעלות נושא שהוא לא רוצה להתמודד איתו".
נבחרת הגנרלים גנץ, יעלון ואשכנזי, תועדה ממשיכה בדרכה ומתרחקת בזירה. מאחור, בסוף האירוע, נראה יוסף שרוע על הקרקע – ייתכן שכתוצאה מהמאבטחים שהדפו והשכיבו אותו ארצה – ואזרחים מסייעים לו להתרומם. מה עם "לא משאירים פצועים בשטח"?
הנה, גם בני גנץ, יפה הבלורית והתואר, השיג לעצמו "משעממת" משל עצמו. אך אויה, מה מתברר? שהשעמום החדש שועמם על ידי האדם הלא נכון. אילו ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו היה מייצר מפגן כזה של התנשאות, הרי ש"המשעממת" מקריית־שמונה שחרכה את המסכים שלכם וכיכבה בטורי הדעה הייתה אוכלת אבק מהשעמום החדש, ונתניהו כמובן היה משופד בוקר־ערב־צהריים על גריל המהדורות. אך לא, מזלו של אלי יוסף לא שפר להיות מושפל בידי נתניהו. לרוע המזל היה זה גנץ, יפה הבלורית והתואר כמובן, בל נשכח. ואנחנו לא אוהבים לשחוט אייקונים לאומיים. זה כואב מדי. בטח כשהוא התקווה הגדולה של מחנה רק־לא־ביבי. נו, יש דברים שאפשר לסלוח עליהם, שעדיף לשכוח מהם.
עניין של השקפה
לפניית ערוץ 20 על התקרית המביכה הגיבו במטה של גנץ ככה: "אנחנו מצרים על כך שבחרתם להצטרף לפייק ניוז שמפיץ 'הצל'. במקום לראות מנהיג שמביע אמפתיה ומשוחח עם מפגין ולא מתעלם ממנו, בחרתם להציג את המציאות באופן מעוות".
ניתוח שלי להודעה מוגש כשירות לציבור: זכותכם לבחור את המנהיג שלכם! וזכותכם לבחור איך לראות את ההתנהגות שלו!
הימים הרי ימי בחירות, ואנחנו בעזרת יכולת הבחירה שלנו ואף זכות הבחירה שלנו, יכולים לבחור איך לראות את המציאות. אז האם המציאות עקומה או שזו רק העדשה שלנו? האם קומתו של בן האלים בני גנץ גבוהה מדי או שפשוט המפגין נמוך מדי? זכרו! הבחירה בידכם איך לראות את הדברים! (הניחו כחולבן בקלפי!)
תרופת הפלא התקשורתית: פייק ניוז. צפיתם בסרטון שלא הלם את ציפיותיכם מהמנהיג שהייתם רוצים לראות? שלא תזדחל דאגה לליבכם. שלא יקדירו שמיים מעליכם. זה סתם שקר. פייק ניוז, נו, אי־אפשר היום ללא המינוח הטיפשי הזה.
אד־הומניזם למבקרי גנץ. חבר'ה, שלא נתבלבל פה. כדי להזכיר לכם מי שייך לבני האור ומי שייך לבני החושך, נוסיף להודעה את 'הצל', כי אם הוא ביקר את גנץ, משמע שכל מי שיבקר את גנץ הוא ימין סהרורי וחשוך. ואתם – לצד מי אתם רוצים להיות, לצד מר בני גנץ האור או לצד הצל?
בואו נדבר על אמפתיה. חבר'ה, רגשותיכם וכושר השיפוט שלכם יצאו מהקשרם. המחזה שנגלה לנגד עיניכם היה מפגן של אמפתיה ואהבה. גנץ לא התעלם מהמפגין וכבר על זה מגיעות לו כמה נקודות. כל השאר זה בונוס, לא ככה?
הבחירה מכה שנית. ועכשיו, אחרי שקראתם את כל ההודעה, חשבו שנית. הימים הרי ימי בחירות. בחירות זה לא רק לשים פתק בקלפי, זה גם לבחור אם להכתים את האייקון שלנו בזוטות שכאלו. אז מה אתם בוחרים? תחשבו טוב טוב חמודים!
עשרים דקות מחוץ לבית
בפנטזיה של המרכז־שמאל, בני גנץ אמור לגלם את כל מה שהוא לא נתניהו. הוא אמור להיות ממלכתי אבל קשוב לעם, איש צבא אבל רגיש, משכמו ומעלה אבל כתף אל כתף.
גנץ החל לטפס בסקרים בטרם אמר מילה אחת. הוא ניצל את "זכות השתיקה" שלו עד תום, כי למה להתלכלך אם אפשר פשוט לשתוק, עד שכבר לא הייתה לו ברירה אלא לפתוח את הפה, והנה, קיבלנו הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של גנץ דרך הסרטון הזה ובעזרת שפת הגוף שלו. אם נתניהו הגיע לתקרית ה"משעממת" אחרי אי אילו עשורים בפוליטיקה, ולאחר שנים שמעמדו הרם באקווריום הסגור בלשכת ראש הממשלה ובמעונו המאובטח הרחיק אותו מרחשי ליבו של ההמון הפשוט והנדכא לעיתים, גנץ מצליח להגיע אליה די מהר, לדאבון ליבם של יועציו, ולתפארת מדינת ישראל.
חזרתי השבוע לאלי יוסף ושאלתי איך נגמר הסיפור. "כרגע בני גנץ הגיע ושוחחנו כעשרים דקות מול ביתו, העוזר שלו הביא לי קפה והייתה שיחה נעימה", עדכן יוסף שלשום בשעת ערב מאוחרת. "הצגתי את הבעיה והוא הקשיב. גנץ אמנם אמר שלא נמכור נשק בעתיד למדינות רצחניות, אבל ברור לי שאם הוא לא מודה על העבר זו מריחה. הוא ביקש שאסע הביתה, אני ביקשתי פגישה מסודרת. 'אחרי שאנצח בבחירות', הוא ענה. לחצנו ידיים. הוא נכנס הביתה, אני בחוץ".
