כנגד ארבעה תיקים דיבר יועמ"ש: דל, בררן, לא קיים, ותיק עדי מדינה. התקשורת נתנה בהם סימנים: 1000, 2000, 3000, 4000. לכאורה התיקים שונים; הראשון עניינו מתנות, השני ישראל היום, השלישי צוללות, והרביעי בזק־וואלה. בפועל יש להם מאפיינים דומים דיים לכרוך אותם יחד תחת הכותרת: כך מתגייסת מערכת משפטית־בירוקרטית נגד ראש ממשלה מימין.
נפתח בתיק 3000, תיק הצוללות. מבין התיקים, זה היחיד בעל משקל לאומי; דא עקא, אף שהתקשורת והמדליפים למיניהם עשו כמיטב יכולתם, איש לא הצליח לקשור אותו לנתניהו, ולכן הוא לא קיים כתיק שלו. החקירה נחשפה כשהייתי עדיין בלשכה, ותוך ריכוז החומרים התברר לי בעיקר עד כמה בוגי יעלון, המאשים העיקרי, היה מנותק ממשרד הביטחון שעליו הופקד. מכיוון שהמשטרה כבר הבהירה שהתיק לא קשור לנתניהו ושגם היא לא מבינה מה יעלון רוצה, נעבור הלאה.
תיק 1000 הוא תיק המתנות, תיק דל. תיקי מתנות דומים וחמורים יותר נסגרו בעבר בלא כלום, כך שהייעוץ המשפטי אישר שמותר לקבל מתנות מחברים. גם התמורה שלכאורה נתן נתניהו, קלושה ובלתי אפשרי לקשר אותה למתנות. יתר על כן, מדובר ב"ראִיית מנהרה", דהיינו, התבוננות סלקטיבית ומגמתית בעדויות. התיק מבֹודד מעשה שהיטיב עם ארנון מילצ'ן אך מתעלם מהחלטות שפגעו בו. ממילא כל אלו זוטי דברים, לכל היותר עניין משמעתי שאפשר לפתור בהסדר. איני טוען שנתניהו התנהל באופן מיטבי, אלא שכתב אישום יהיה תקדימי, מפני שאין כאן שום דבר פלילי ובוודאי לא משהו שראוי לפגוע למענו בהליכים הדמוקרטיים היסודיים ביותר של מדינת ישראל.
תיק ישראל היום, 2000 ,חיוור עוד יותר. הוא נשען על שיחה מוקלטת עם מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, שלכולם ברור שלא הייתה לה שום נפקות משום צד. נתניהו לא קידם הגבלות על ישראל היום, ומוזס תקף את נתניהו בכל הכוח. זאת הייתה שיחה ריקה ורהבתנית, דבר יום ביומו בפוליטיקה. אלא שהמערכת המשפטית שלנו מתנהלת באופן מופרך כל־כך, שאפשר להאשים בה בשוחד גם ללא תמורה, ללא משחד, ללא הסכם – וללא שוחד.
על כל פנים, העוול שבתיק איננו קלישותו, אלא בררנותו. שכן נוני מוזס אכן קידם את חוק ישראל היום, ומקדמי החוק בכנסת – כולל אנשי ימין – זכו בפועל לסיקור נלהב בעיתונו. כעת, אם השיחות הריקות של מוזס ונתניהו הן עניין לחקירה וכתב אישום, ודאי שהסיקור החיובי לצד קידום מעשי של החוק ראויים לחקירה ולכתבי אישום; כך שמדובר באכיפה בררנית חמורה, שמפלה לרעה דווקא את מי שסירב לתת תמורה לסיקור אוהד.
הגענו לתיק 4000 ,בזק־וואלה, תיק עדי המדינה. זהו התיק ה"כבד" ביותר, והוא מדאיג מאוד, משום שהוא נושא בכנפיו סכנה ממשית לדמוקרטיה הישראלית. כדי להגיע לכתב אישום נפרצו כאן נורמות משפטיות, נרמס שלטון החוק ונדרסה חזקת החפות. אני קובע זאת בשל צירוף של שלושה דברים, שכל אחד מהם חמור כשלעצמו: הגדרת התמורה, מאפייני החקירה ותשתית התביעה.
הגדרת סיקור חיובי כתמורה בעסקת שוחד היא תקדים תמוה מראשיתו ועד סופו. החיים מלאים ביחסי תן וקח מורכבים, ולכן תמורה שמוגדרת כשוחד צריכה להתאפיין מצד עצמה כמעשה אסור, כמענק שאין ליטול. למשל, אם נמצא אצל פוליטיקאי נכסי נדל"ן, כספים בחשבון בנק, מניות בעלות ערך – מיד נפתח בחקירה, ובצדק.
אבל סיקור חיובי? כל פוליטיקאי זוכה לסיקור חיובי, וכל פוליטיקאי פועל להשגת סיקור חיובי בשלל דרכים. לא ניתן להגדיר סיקור חיובי כשוחד, מפני שמדובר בנורמה מובנת מאליה ביחסים שבין פוליטיקה לתקשורת. גם מנדלבליט נפגש בהפתעה בלעדית עם דנה ויס, ואלשיך עם אילנה דיין, והם זכו לסיקור אוהד. מה השלב הבא? לטעון שחקיקה שמיטיבה עם ציבור מסוים, שלאחר מכן תגמל אותה בקלפי, היא שוחד בחירות, ולפיכך הדמוקרטיה היא שיטת משטר פלילית?
כולם על הכוונת
תיק 4000 מתאפיין גם הוא, כולו, ב"ראיית מנהרה". הוא מתמקד באירועים שנוחים לביסוס כתב אישום תוך התעלמות מכל עדות אחרת. אפשר לראות זאת בשלושה היבטים מרכזיים. ראשית, מדגישים בו החלטות שהיטיבו עם אלוביץ' אך מתעלמים מהחלטות שגרמו לו נזק. שנית, מציינים את הכתבות החיוביות שקיבל נתניהו ב'וואלה' אך מתעלמים משלל הכתבות השליליות שהתפרסמו נגדו; באופן כללי כדאי לדעת שהטענה ש'וואלה' היה "אתר הבית" של נתניהו הופרכה כליל בבדיקות אמפיריות. שלישית, מדברים על האחריות של נתניהו, אך מתעלמים מאוסף האישורים המשפטיים והבירוקרטיים שליוו כל החלטה בענייני בזק.
הנקודה האחרונה היא התשתית הראייתית המתבססת על שני עדי מדינה. ההסתמכות הזו מופיעה בכל התיקים הקשורים לנתניהו, שבהם מנסים ברשויות האכיפה להפוך נאשמים בפוטנציה לעדי מדינה נגדו. אין ספק ששאלת איכות עדויותיהם של העדים ואמינותם, סוגיה שנויה במחלוקת באופן כללי, תעמוד בלב העיסוק בתיק. אבל נראה שגם כך אין פה "ראיית זהב", שאחרת לא היה צורך להסתיר באדיקות כזו את מכלול העדויות שפוגעות בכתב האישום.
תיק 4000 מבהיר עד כמה מסוכן השילוב של הגדרת סיקור חיובי כשוחד, "ראִיית המנהרה" של החוקרים, והשימוש הנרחב בעדי מדינה. מדובר בהענקת כוח בלתי מוגבל ובלתי מבוקר לרשויות האכיפה. עם כלים כאלה ניתן, במאמץ קל, להאשים כל פוליטיקאי ולהפיל כל שר או ראש ממשלה. הנקודה הזו נכונה לכל תיקי נתניהו. כולם תקדימיים, בכולם הושקע מאמץ הרשעה לא סביר, ובכולם מערכות החקירה והמשפט מהמרות על אקטיביזם של בית המשפט, שיאמץ טענות חדשניות ומופלגות כדי להרשיע.
מכיוון שכך, תיקי נתניהו אינם עניין אישי. יש להם משמעות גדולה לשלטון הימין בכלל. נבחנת בהם יכולת הימין להתמודד עם התעצמות הפקידות המשפטית "שומרת הסף". תיקי נתניהו הם למעשה תיקי ריבונות הימין, והם משמשים מבחן בגרות לפוליטיקאים שלנו. מי שמדבר על שלטון הימין בזמן שהוא מגבה את המערכות שמקדמות את התביעות הללו, אינו ראוי לאמון של אנשי המחנה הלאומי. מי שמפקידים את שלטון הימין בידי "שומרי סף" על מנת שיזיזו בעבורם את נתניהו, יגלו שיצא שכרם בהפסדם; הם לא החליפו את השלטון, אלא את שיטת המשטר.
