זה התחיל בהערה אגבית של שירן ביום ראשון בבוקר: "מאמי, זוכר שיש לי כנס מחר ואני חוזרת בשלישי בצהריים?". זה המשיך בתשובה לא אגבית כלל שלי: "מאמי, את זוכרת שיש לנו שלושה ילדים שליפול ממקומות ולשבור דברים זה התחביב האהוב עליהם?"
אחרי ויכוח קל ("אבל אמרתי לך אלף פעם" מצידה ו"לא אמרת לי מעולם" מצידי) הסכמנו להתפשר על משהו באמצע: הוסכם שהיא אכן אמרה לי משהו אלף פעם, והוא שאסתום כבר כי זה קורה ואין טעם להיאבק. כמחווה של רצון טוב, שירן דאגה שאמא שלה תלווה אותי בערב יום שני, מה שהשאיר לי רק את ההתמודדות של שלישי בבוקר. שטויות, קטן עליי, נתקתק את זה, אין בעיה, לא רציני, אין מה להתרגש, הצילו, אלוהים, שמישהו יעזור לי.
רק תפילה אשא
שירן ואני אחלה צוות, יש לציין. את חוסר האונים שאפיין את תחילה תקופת שלושת הילדים החליפה יעילות שלא הייתה מביישת משטרים פשיסטיים באירופה של שנות השלושים בואכה הארבעים. אנחנו מתוקתקים. כל אחד יודע את תפקידו. בלי לדבר, מתוך כבוד לרוטינה, אני קם, שם לילדים משהו לאכול בשלוש צלחות, ושירן מסדרת את שולחן הפלסטיק והכיסאות בסלון. כשהם מתעוררים אנחנו מושיבים אותם יחד, ואז שירן נשארת איתם בזמן שאני מכין את קופסת האוכל לעולל. כשהקופסה מוכנה אני חוזר לסלון עם שתי כוסות קפה, ואחרי שלוק אחד ממשיכים.
בלי להביט אחורה שירן הולכת לחדר להביא בגדים, ואני מחליף חיתולים במיומנות השמורה למתעמלת רומנייה שבדיוק קיבלה 9.98 על תרגיל הקורה שלה. חוטפים עוד שלוק מהקפה הפושר, אני תופס את הזאטוט ושירן את הזאטוטית, או להפך, ובתוך שתי דקות הם לבושים.
לאחר מכן שירן לוקחת את הזאטוטית לסשן סידור שיער (המסכנה מתולתלת. אם מישהו מכיר תרופה, אנא צרו קשר בפרטי). בזמן שהיא נאבקת בקשרים אני מלביש את העולל, ומיד מוריד לו את הבגדים כי הוא החליט שהוא רוצה משהו אחר, ומלביש שוב. שירן מסיימת עם השיער של הזאטוטית, מניחה אותה באזור המשחקים, ואוספת את הקטן לשטיפת פנים יסודית.
אני ממלא שלושה בקבוקי מים ומעמיס אותם לתיקים שכבר מונחים על השולחן ליד הדלת. עוד שלוק מקפה קר, והקטנים מועמסים לרכב. נשיקה קלה בינינו, ואני נוסע עם הקטנים לגן שלהם בעוד שירן לוקחת את העולל לגנו. קליל, פשוט, זורם. אמרתי לכם, קטן עלינו.
מתברר שלבד זה קצת יותר מורכב.
קמתי דרוך ומוכן בשש וחצי עם תוכנית פעולה מסודרת בראש ותפילה כנה בלב. אין מה להילחץ. כלומר, יש, אבל חשבתי שיועיל אם אגיד את זה לעצמי. הכנתי מראש את האוכל לילדים, הצבתי את שלוש הצלחות על השולחן בסלון, וחיכיתי שהטירוף יתחיל. והוא אכן התחיל. הזאטוטית קמה על צד שמאל (אני מקווה שהביטוי עדיין קביל, למרות גנץ וה"אין ימין ושמאל" המטופש שלו) והחלה לבכות. חיפשתי את המוצץ כדי לשים אותה על מיוט, אבל הוא נפל אל מאחורי המיטה. הנחתי לה להמשיך לבכות וזחלתי מתחת למיטה בניסיון לחלץ את המוצץ הסורר. באותו רגע הצטרף גם בכיו של הזאטוט שתמיד מרגיש צורך לחבור אליה, עם סיבה ובלי. אחרי כמה דקות נרגעו הרוחות והעמסתי את שניהם לסלון, הושבתי אותם מול צלחות הקורנפלקס הקטנות, ובתוך שתי דקות הצטרף אליהם גם העולל.
הם אכלו יפה, האמת, ולכן נתתי לשאננות לחדור פנימה ואמרתי לעולל שישמור על הקטנים כי אני הולך להכין קפה. לא עברו שלושים שניות, ונשמעו צרחות. הגעתי לסלון וקידמה את פניי שלולית חלב עמוסה קורנפלקס, שבתוכה שחו זאטוט וזאטוטית. הבטתי בבוז בעולל, והטחתי בו: "אבל אמרתי לך לשמור עליהם". הוא הביט בי בבוז חוזר: "אני בן שלוש וחצי, אל תפיל עליי תיקים".
ניסיתי לעשות לעצמי דמיון מודרך ולהיכנס למצב של רוגע, אבל נראה לי שמישהו הדריך את הדמיון שלי לא טוב כי נכנסתי דווקא לפאניקה. ניקיתי את שלולית החלב וניגשתי להחליף לילדים. השכבתי את שניהם על הספה והורדתי מהם את בגדי הקורנפלקס, שלפתי שני חיתולים ומשחת טוסיק, ולפתע נשמעו צעקות רמות מכיוון השירותים. העולל לא הצליח להוריד את המכנסיים.
הוריתי לתאומים העירומים להישאר במקומם, ורצתי לשירותים לסייע לעולל. הושבתי אותו על האסלה וחזרתי לסלון, ושם – אין תאומים. בהתחלה חשבתי שהם עזבו לבית אחר עם אבא כשיר, אך לאחר שתי שניות נזכרתי שאלה צמד חסרי ישע בני שנה וחצי. חיפוש קצר גילה אותם במטבח משחקים עם פומפייה, כמעט מגרדים לעצמם אצבע. העמסתי את שניהם מינוס פומפייה, וחזרנו לסלון. הלבשתי אותם במהירות הבזק, וסיימתי בדיוק בזמן כדי לחזור לסייע לעולל במלאכת הניגוב.
בזמן שהלבשתי אותו בסלון, תהיתי אם יש מצב שהזאטוטית היא שאמורה ללבוש את הגרביון הוורוד והחולצה עם הלבבות, והעולל – את החולצה עם הנמר. מגדרי מצידי, אני יודע, אבל תניחו לי בחייאת. בקיצור, הלבשתי אותם הפוך, אז הלבשתי שוב.
תבוסה מהולה בניצחון
בשלב הזה היו ברשותי שלושה ילדים לבושים. הישג. לקחתי את הזאטוטית לעמדת סידור השיער, סירקתי אותה בסגנון גולדה מאיר ולחשתי לה באוזן שאני מצטער. שטפתי להם פנים, צחצחנו שיניים, ושוב הרגשתי שאני פוסע בשביל ההצלחה. ההרגשה התנפצה מהר: העולל רצה שאאפר אותו כמו גיבור־על, משהו ששירן נוהגת לעשות בכל פעם שהוא מבקש. יכולתי לסרב ולהגיד לו שרק אמא יודעת, אבל העדפתי להימנע מבכי של שעה וחצי אז החלטתי לנסות. שלפתי כמה כלי איפור בסיסיים ששירן השאירה, ואלתרתי על הילד את המסכה הכי לא סימטרית ומכוערת שאי פעם צוירה על פניו של ילד. למזלי הוא אהב את זה. כנראה ירש את חוש הטעם שלי.
והנה, רואים את הסוף: העמסתי את שני הקטנים על העגלה ואת גיבור־העל הלא סימטרי על הידיים. השארתי את הבית במצב שאני קורא לו "הפלישה לנורמנדי 2", ויצאנו לכיוון הרכב. העמסתי אותם לכיסאות הבטיחות, שמתי את התאומים בגן, הנחתי את העולל בגנו – לא לפני שקלטתי את המבט המאוכזב מהגננת בגלל יכולות האיפור – ויצאתי החוצה. נכנסתי לאוטו והבטתי במראה. מעולם לא הייתי גאה יותר בדמות המובסת שהשתקפה ממנה. אבל כששירן התקשרה ושאלה איך היה עם הילדים, עניתי לה את האמת: "תחזרי כבר בבקשה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
