הניסיונות של הדור הנוכחי להגיע להסכם קבע עם הרש"פ נכשלו בזה אחר זה, לפי הכלל שקבע שר החוץ בעבר, אבא אבן, שהערבים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנויות. תנאי הסף הקיצוניים שלהם, הנובעים משאיפתם להשמדת ישראל, מנעו מהם את מידת הגמישות האידיאולוגית להסכים להסכם אפילו מתוך כוונה מראש להפר אותו.
אבל זה לא תמיד עבד. יאסר ערפאת נענה להסכמי אוסלו מחוסר ברירה. לאחר ההימור הגרוע שלו בשנת 1991, כשתמך בסדאם חוסיין שכבש את כוויית, פרצה מלחמת המפרץ, ארה"ב הביסה את עיראק, ואש"ף שישב בתוניסיה נותק ממקורות הכסף הערבי שמהם נהנה. בכירי הארגון המזדקנים מצאו את עצמם בלי משרדים, בלי הכנסה, מנותקים, מוקצים ומבודדים. ניהול משא ומתן עם ישראל היה דרכם היחידה לשרוד. לכן ערפאת נכנס לשיחות אוסלו וחתם על ההסכמים, ולראשונה החמיץ את ההזדמנות להחמיץ. ערפאת היה מנהיג עוצמתי דיו לעמוד בלחץ דעת הקהל הערבית המתנגדת למגעים עם ישראל, וכך הפכו הסכמי אוסלו לבכייה לדורות בעבורנו.
אבו־מאזן רחוק מלהיות מנהיג חזק, ולכן נרתע פעמים רבות מלהסכים להצעות הנדיבות שישראל, באווילותה, לא פסקה מלהציע לו. אם כך, מה השתנה שדווקא הפעם הוא יסכים לתוכניתו של דונלד טראמפ? כי האילוץ הכלכלי שחנק את ערפאת וגרם לו להסכים התחדש, והוא חונק גם את אבו־מאזן. אז היו אלה הערבים שחנקו את ערפאת, הפעם אלו האמריקנים שקיצצו את תקציביו של אבו־מאזן עד לשיתוק, וברור לו שאם ייענה בחיוב לתוכנית, כל התקציבים יחזרו, ובגדול.
אבל מה יהא על האילוץ הנוסף שלו מצד העולם הערבי, האילוץ האידיאולוגי והתיאולוגי שלא לשתף פעולה עם "הכופרים"? גם לזה דואגים שליחיו של טראמפ, הטורחים בכל העולם הערבי הסוני ליצור לו גיבוי מדיני והלכתי להסכים לעסקה, כי המדינות האלו עצמן באילוץ משלהן ששמו איראן, ונגדה הן זקוקות נואשות לעזרת טראמפ ולשותפו בנימין נתניהו.
הימין הרדום, החושב ש"עסקים כרגיל", אינו מבין שלא נותרו לאבו־מאזן ברירות, והפעם הוא עלול לומר כן. לפי הגישה השאננה הזאת, נתניהו שהשכיל לחמוק מלחציו של ברק אובמה יצליח גם הפעם להתגבר על הלחצים, באמצעות תרגילי "כן, אבל".
נתניהו הפתיע כשהצהיר לאחר הבחירות בארה"ב שהוא "מקווה שטראמפ יסייע לקדם את פתרון שתי המדינות". מפת ההקפאות שלו מוכיחה שהוא בהחלט משאיר אפשרות לנסיגה, כולל מחלקים מירושלים, בשילוב עם ההשלמה מרחיקת הלכת עם הכרסום הערבי־אירופי השיטתי בשטחי C. בכנס 50 שנות התיישבות בגוש עציון הבטיח נתניהו שאמנם לא יעקור אף יישוב, אך כלפי תושבי הגוש התנסח אחרת: "בכל הסכם עתידי יישאר הגוש בידי ישראל". מה זה אומר על היתר?
בעברו ויתר נתניהו על חברון, ולאחר מכן על 13 אחוזים נוספים משטחי יו"ש בהסכמי וואי. בהמשך הוא נמנע מטרפוד ההתנתקות: הוא הצביע חמש פעמים בעדה, והתפטר שבוע לפני הוצאתה לפועל, כשהיה ברור שאי אפשר למנוע אותה. הוא הכריז על תמיכה במדינה פלסטינית בנאום בר־אילן, וחזר על כך אחרי בחירת טראמפ, ולא החמיץ הזדמנות להחמיץ כל אפשרות לבנייה רחבת היקף ביו"ש ובירושלים שהייתה עשויה לחסל סופית את אפשרות הנסיגה. העברת השגרירות האמריקנית לירושלים נעשתה בלחץ הנוצרים בארה"ב ונגד רצון נתניהו, ואכן עיכבה וסיבכה את "עסקת המאה".
נתניהו הצליח לשווק לטראמפ, שהגיע למשרתו חסר רקע על המזרח התיכון, את הגישה המזרח־תיכונית שלו. השפעתו על טראמפ מכרעת בכל הנוגע להפיכת המגמה האוהדת שהייתה לאובמה כלפי איראן, לביטול הסכם הגרעין ולסנקציות. לכן ספק אם נתניהו מעוניין בכלל לדחות תוכנית כזו, ואולי הוא בכלל שותף בתכנונה. הוראתו למועמדי הליכוד לא להתבטא בנושא, כלומר לא לדבר נגד מדינה פלסטינית, מחזקת את הדאגה.
לכן על הימין להתעורר, ולהבין שהמציאות השתנתה. בהחלט ייתכן שהתשובה האש"פית כעת תהיה שונה, ובמהרה נהיה בקרב על הבית ממש.
