בנעורינו התלבטנו מה קודם: ה"חברתי" (כמו צדק ותיקון עולם) או ה"דתי" (כמו שבת וכשרות). נענינו שאין להקדים או לאחר, וכולם שווים. אבל כשהגעתי לרמב"ם זכיתי להארה חדשה: הוא פסק ששפיכות דמים חמורה אפילו מעבודה זרה, "שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים". שני דברים גדולים למדנו כאן: ראשית, שהערך הדתי של המצוות החברתיות גדול מהערך הדתי של המצוות שבין אדם למקום. שנית, ששפיכות דמים היא החמורה שבעבירות התורה.
ברוך גולדשטיין היה רופא ישר דרך שלמד בארה"ב, עלה ארצה, גר בקריית־ארבע, טיפל במידה שווה ביהודים ובערבים, ועל מעשים אלה רשומות על שמו זכויות גדולות של הצלת חיי אדם. אבל בפורים תשנ"ד נכנס במדי צה"ל וחמוש ברובה צה"לי למערת המכפלה, למקום תפילה של מוסלמים, טבח 29 איש ופצע כ־125, וברגע אחד הפך מרופא בר־זכויות לאדם שפל, שפשע בחטא העליון של תורת ישראל: שפיכות דמים ו"השחתת יישובו של עולם".
אמנם יש המסנגרים עליו בכך שדעתו נטרפה עליו כשילדים יהודים מתו בזרועותיו לאחר שנרצחו רק מפני שהיו יהודים. אבל אין סליחה ולא כפרה, לא בעולה הזה ולא בעולם הבא, למי ששפך דם נקיים. שהרי כל אדם, ללא הבדל דת וגזע, נברא בצלם אלוהים. כשכמה מאנשי עוצמה יהודית מוקירים ומכבדים את הרוצח השפל הזה, הם ממשיכים את חילול ה' שעשה ברוך גולדשטיין.
ועל כל זאת, הבית היהודי עמד לאחרונה בפני דילמה איומה: לפי הערכות, יש בבחירות סכנה מוחשית של מעבר השלטון לכחול לבן – שראשיה כבר הביעו אהדה להתנתקות נוספת, הפעם ביהודה ושומרון, לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית. אילו התמודד הבית היהודי בגפו, לא היה עובר את אחוז החסימה ונעלם. שרידותו הובטחה רק בעקבות החיבור לעוצמה יהודית, ובכך אולי ימנע את שלטון השמאל, ויסכל אפשרות להתנתקות ב', שהיא פשע נגד העם היהודי והציונות, או אוסלו ג' (1,500 הרוגים). לנוכח הניסיון אפשר לקבוע שכל אחת מהאפשרויות כרוכה באסון היסטורי ובשפיכות דמים קשה.
אשר על כן נראה שהבית היהודי בחר נכון. זו בחירה קשה עד לבלי שאת, אבל בחירה בחיים. את הדילמה הקשה הזאת, ואת תורת הדילמות בכלל יש ללמד את בני הנעורים בכל כוחנו החינוכי והמוסרי, שלא ילמדו ממעשיהם המקולקלים של חסידי כהנא. ולשם מניעת אי הבנה, כאנרכיסט דתי, לא שלטון מעניין אותי ואפילו לא ארץ ישראל כשלעצמה, אלא חייו של עם ישראל, שהוא קודם לארץ וקודם אפילו לתורה.
היכן טעה הרב בני לאו בעניין הזה? הוא טעה באומרו בשידור חי (מצוטט מן הזיכרון): "איני איש פוליטי, ואיני חבר מפלגה, אבל כרב אני מבטא את הרוח". ידידי ורעי הרב לאו, כבר קדמך זכריה בן אבקולס, שלא הודו לו חכמים. הסיפור על קמצא ובר קמצא ידוע לכל: בר קמצא הטיל מום בקורבן באופן שהוא פסול בדיני מזבח אך כשר בדיני הגויים, ואם לא יקריבוהו חכמים, יפרש זאת הקיסר הרומאי כמרד, ויפגע ביהודים. בפני חכמים נוצרה אפוא בעיה פוליטית קלאסית: לפי ההלכה אסור להקריב את הקורבן, אבל אם לא יקריבו, תהיה סכנה מוחשית לכלל ישראל.
ואכן, ביקשו חכמים לעקם את ההלכה ולהקריב, מפני השלום, אבל זכריה בן אבקולס הכריעם, בתביעתו ללכת עם ההלכה עד תומה, ולא להתפשר מסיבות פוליטיות שהזמן גרמן. סוף הסיפור ידוע – חורבן הבית וגלות, וגם ר' יוחנן שהפטיר בצער: "ענוותנותו (כלומר, טהרנותו) של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
ובחזרה לדורנו: אפילו יצחק רבין הסתייג ערב הירצחו מהקמת מדינה פלסטינית. מומחי ביטחון לא מעטים – כמו אלוף במיל' גרשון הכהן – מתריעים בימינו שהקמת מדינת פלסטין תמיט סכנה מוחשית על המשך קיומה של מדינת ישראל, אבל הרב בני לאו, כמו זכריה בן אבקולס לפניו, פוטר עצמו מלדון בבעיה פוליטית, מוחשית וקיומית, ומעדיף לראות את העולם רק בהיבט פילוסופי טהרני.
