מתחילת מערכת הבחירות הסתמנה המגמה: התמקדות בראש הממשלה, בנימין נתניהו. המפלגות משמאל לליכוד יאמרו "רק לא ביבי", ואילו המפלגות מהליכוד וימינה יישבעו בשמו של ביבי, ויבטיחו לבוחריהן שיצטרפו אך ורק לממשלה שהוא יקים.
תמונת נתניהו בתעמולה של ש"ס מצד אחד, והקמת מפלגת כחול לבן מנגד, מוכיחות שזה המצב. בין הש"סניקים – חרדים, מזרחים, לרוב ממעמד כלכלי־חברתי נמוך – ובין נתניהו, מיליונר אשכנזי חילוני, אין הרבה מן המשותף. גם בין יועז הנדל ליעל גרמן, או בין יאיר לפיד לאבי ניסנקורן, אין הרבה מן המשותף. המשותף הוא רק רצון הש"סניקים לראות את נתניהו ממשיך לעוד ארבע שנים, והרצון ההפוך של מצביעי כחול לבן.
בהתחלה לא אהבתי את המצב הזה. עם כל ההכרה בחשיבותה של האישיות, אני עדיין בין המאמינים שההיסטוריה נקבעת על ידי תהליכים יותר מעל ידי אישים. ממילא חשבתי שחשוב לעסוק במערכת הבחירות הזאת גם בסוגיות שעומדות במרכז עולמה של החברה הישראלית; מכיוון ששום הכרעה מדינית גורלית אינה עומדת כרגע על הפרק (וגם תוכנית טראמפ אינה כזו, כי רוב הסיכויים שהפלסטינים יטרפדו אותה), זו בדיוק ההזדמנות להכריע בכמה סוגיות פנימיות, בעיקר לטובת ישראליות נורמלית יותר: כזו שלא נכנעת לחרדים, וגם פועלת יותר לשילוב הערבים, בלי לוותר על זהותה היהודית.
אבל ככל שמערכת הבחירות מתקדמת, אני הולך ומשתכנע שיש צדק בהעמדתה על השאלה האישית, ועל הצורך לסלק את נתניהו מתפקיד ראש הממשלה. נתניהו הוא בוודאי איש מוכשר – אולי היותר מוכשר, בוודאי מבחינה אינטלקטואלית, מכל ראשי הממשלה שהיו לנו. הראייה המדינית והכלכלית שלו הביאה לישראל יתרונות רבים – החל בהימנעות מנפילה למשבר הכלכלי שפקד מדינות רבות במערב בעשור האחרון, וכלה ביצירת בריתות עם מדינות ואזורים בעולם שלא עניינו כלל את קודמיו, וגם לא את רוב מתחריו בהווה. ההישג הגדול ביותר שלו הוא הזיהוי של איראן כמרכז הסכנה האורבת לישראל, והיכולת להיאבק על כך בזירה הגלובלית ולהביא ללא מעט הישגים במאבק הזה.
אבל בנתניהו אכן מתקיים מעשה ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: כשם שתכונותיו החיוביות יוצאות דופן בעוצמתן, כך גם תכונותיו השליליות. לב הבעיה הוא הזיהוי של טובתו האישית עם טובת המדינה, ומתוך כך לגיטימציה פנימית לפגוע בערכים רבים ומקודשים לטובת עצמו. זה מתחיל בעצם הנכונות לסגל נורמות של שחיתות בחייו האישיים; ובנוסף, במה שנראה כנכונות לבגוד במיטב חבריו ופטרוניו, דוגמת שלדון אדלסון (גילוי נאות: אדלסון הוא הבעלים של מקור ראשון), כדי להיטיב עם עצמו.
זה ממשיך בנכונות לשבור נורמות ממלכתיות מקודשות במאבקו המשפטי: הסתה נגד רשויות אכיפת החוק והטחת האשמות שהן מבקשות לשרת אינטרס פוליטי של יריביו. והדברים הגיעו לאחרונה לשיא בפרשת צירופה של עוצמה יהודית לאיחוד מפלגות הימין. אפילו ראשי הבית היהודי, הרב רפי פרץ וח"כ בצלאל סמוטריץ', התפתלו והרגישו צורך להתנצל על האילוץ לצרף את הכהניסטים לבלוק טכני. נתניהו לא רק שלא הרגיש צורך בהתנצלות – למה לו להעליב את הכהניסטים אם בקרוב יזדקק לאצבעותיהם – אלא אפילו לא טרח להתנגד לסעיף בהסכם הבלוק הטכני שמבטיח לאנשי עוצמה יהודית מקום בוועדה לבחירת שופטים.
באופן פרדוקסלי, אילו התנהל נתניהו באופן ממלכתי היה אולי מקום לשקול את טענתו שאין לסלקו מתפקידו, למרות ההליך המשפטי. דווקא ההתנהלות השערורייתית שלו כלפי ההליך המשפטי היא שמחייבת את סילוקו מהבמה הציבורית כבר בשלב הנוכחי, כתנאי להבראת השיח הציבורי שלנו. אנשים בעלי עמדות ימניות נקראים להצביע לכל רשימה ימנית שאיננה ליכוד.
באותה רוח, מן הראוי שכלל ראשי המפלגות, מימין ומשמאל, יבהירו שלא ייכנסו לממשלה בראשות הליכוד כל עוד נתניהו עומד בראש המפלגה. אין בכך כל פגיעה ברצון הבוחר. הבחירות בישראל הן מפלגתיות ולא אישיות. אם הבוחר יעניק לליכוד את מרב הסיכוי להרכיב את הממשלה הבאה, לא יהיה שום פגם אם מי שיעשה זאת בשם הליכוד יהיה אדם ששמו אינו בנימין נתניהו.
