חסד גדול עשה נשיא ארה"ב טראמפ עם ידידו בנימין נתניהו כשדחה את פרסום תוכנית המאה שלו עד לאחר הבחירות. כל פרסום של התוכנית לפני הבחירות היה מסבך את נתניהו עם מפלגות הימין, נוסף על כל הצרות המשפטיות שיש לו בימים אלה עם החלטת היועץ מנדלבליט. התוכנית של טראמפ אינה דומה, מן הסתם, לתוכנית הסיפוח של נפתלי בנט וגם לא לרעיונות האפרטהייד של בצלאל סמוטריץ. יש בה דרישה לוויתורים הכרחיים שנתניהו לא יכול לעמוד בהם כדי לשרוד בציבור שלו. בינתיים הוא יכול להתחמק ולומר כי "נלמד את התוכנית לפני שנגיב עליה". ותודה לבית הלבן.
היועץ ג'ארד קושנר העניק השבוע ריאיון לסקיי ניוז, ואמר שתוכנית השלום תכלול הצעות בכל נושאי הליבה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני והדגיש את עניין הגבולות. שמעתי השבוע את יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ מדברת בהתלהבות על תוכנית טראמפ: "זו בדיוק תוכנית קלינטון", היא התחייבה. אז בואו ניגע לרגע בחלוקת גבולות בירושלים. בהקשר הזה תוכנית קלינטון הייתה אידיוטית. "שכונות יהודיות יישארו יהודיות, שכונות ערביות יישארו ערביות", נאמר שם, כזכור. ומה עושים עם השכונות המעורבות הגדולות (ראס אל־עמוד, סילוואן, שייח'־ג'ראח וכו')? מה עושים עם העיר העתיקה? איפה מעבירים שם את הגבול? בין הבתים? על הגגות? בין החצרות?
גבול בינלאומי לא יכול לעבור היום בתוך ירושלים, עם עמדות מעבר, קציני או"ם, ויזות ודרכונים. הסיפור היה אפשרי ורצוי ב־1967, אז אפשר היה להשיג תנאים טובים יותר לחלוקת העיר מעמדה מנצחת. חלוקה מושכלת של ירושלים בין ישראל לירדן הייתה מונעת את המצב היום, שבו בירת ישראל היא עיר מעורבת, שקיומה היהודי תלוי ברצון הטוב של האוכלוסייה הערבית. היום הכול אבוד, וכל תוכנית מוסכמת לחלוקת העיר לשתי בירות היא בזבוז זמן אחד גדול. אין יכולת להפרדה, אין חלוקה, אין העברת אוכלוסין ואין גבול. הסופר א"ב יהושע הבין את העניין והתייאש כי הוא מכיר את העיר. קלינטון, טראמפ וקושנר מעולם לא סיירו בעיר, אחרת היו משנים את דעתם.
מה שכן, אפשר לומר בצמצום כי השכונות הערביות שמעבר לגדר ההפרדה, ואולי עוד שכונות שאין בהן יהודים יהיו הבירה של המדינה הפלסטינית שתקום. אבו־מאזן וחבריו לא יסכימו, כמובן, אבל אז אפשר יהיה לשאול מהי המדינה הפלסטינית הזו? מה הגבולות שטראמפ וקושנר יציבו לה? הרי גם כאן השטח מעורבב ללא תקנה בין האוכלוסיות. במקרה הזה צריך להוריד מעל הפרק את הרעיון שהתנחלויות יישארו תחת ריבונות פלסטינית. זה לא יעבוד ואף אחד לא יסכים לזה. אם זה הסעיף בתוכנית טראמפ שמחליף את פינוי ההתנחלויות – אפשר לבטל את התוכנית.
אבל גם פינוי התנחלויות לתוך הגושים אינו אפשרי כבר, בהנחה שאפשר יהיה לחרוג מחלוקת הארץ לפי קווי 1967. בתנאים הפוליטיים הקיימים קשה למצוא קונסטלציה פוליטית לפינוי 150־200 אלף מתנחלים ופירוק טוטלי של התנחלויות כמו קריית־ארבע, בית־אל, עפרה או שילה. בקואליציה ימנית אין אפשרות כזו ובקואליציה של מרכז־שמאל אין היתכנות כזו. חבל על הזמן. במשך עשרות שנים יצרנו כאן מציאות שאנחנו לא יכולים להתמודד איתה.
האם ממשלה רוטציונית של נתניהו, בני גנץ ויאיר לפיד – אם תקום – יכולה לקבל את תוכנית המאה ולקדם הסדר תיאורטי עם הפלסטינים על בסיס גבולות חדשים, פינוי התנחלויות וחלוקת ירושלים? גם לא, כי גם במקרה הזה שתי המפלגות הליכוד וכחול־לבן יתפרקו למתנגדים ותומכים.
במילים אחרות: פתרון שתי המדינות אבוד מזמן, ושום תוכנית מאה עתירת מיליארדים לא תעזור אחרי 52 שנים שבהן נקבעו עובדות בשטח. העולם, ובעיקר ישראל, צריכים להיערך למציאות דו־לאומית, ולא למצב בלתי אפשרי של הפרדה בין שני העמים. זה הכיוון שאליו הולכת המדינה הזו, ואם לא נדע איך למנוע את הערבוב האתני הנוראי הזה בין שתי אוכלוסיות עוינות ותאבות נקם שחיות במדינה אחת, נחסל במו ידינו את הפרויקט הציוני, וזו לא הפרזה.
