על פני חמישים וחמישה עמודים מגולל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את החשדות נגד בנימין נתניהו, בשלוש פרשיות שונות; הם מתארים התנהלות מטרידה מצד ראש הממשלה מול שלושה אנשי עסקים – נוני מוזס, שאול אלוביץ' וארנון מילצ'ן. בסגנון שמזכיר מותחן כתוב היטב, ובגוף שני שמדגיש את הטון המאשים, פורס היועץ שמינה נתניהו עצמו את מערכות היחסים עם השלושה, את הקח־ותן, את הודעות הוואטסאפ בשעות הקטנות של הלילה, את האובססיה. פיסות הפאזל הקטנות מצטרפות למסקנה שאתחלה מחדש את מערכת הבחירות וסימנה ציון דרך בקריירה הפוליטית של נתניהו.
מתוך כתב החדשות הזה עולה בראש ובראשונה פגיעה בציבור הישראלי, וזאת בשני תחומים: פוליטי ותקשורתי. בתחום התקשורת – היא שעומדת בלב שתיים מתוך שלוש הפרשיות. תיקי 2000 ו־4000 מספרים סיפור על הזילות המוחלטת של מקצוע העיתונות. שני כלי תקשורת בישראל, אתר 'וואלה' ועיתון 'ידיעות אחרונות', הפכו לסחורה בשוק – ידיעות 'רק' הוצע למכירה; וואלה נמכר בפועל. אתר החדשות השני בחשיבותו במדינה הפך – כך על פי מנדלבליט – לאתר שראש הממשלה ואנשיו שולטים בו, עושים בו כרצונם. המשמעות ברורה: כשגולשי אתר וואלה קראו ידיעה מחמיאה על שרה נתניהו, הם, לתומם, חשבו שהידיעה הזו נמצאת שם כיוון שעורכי האתר מצאו בה ערך עיתונאי, חשבו שהיא ראויה לפרסום; הם לא דמיינו שהידיעה פורסמה בגלל מערך סמוי של אינטרסים לא־עיתונאיים בעליל. החוזה הבסיסי בין הגולשים באתר וואלה לבין אנשי האתר – הופר; הברית שבין קורא 'ידיעות אחרונות' לבין העורך האחראי מוזס נרמסה ברגל גסה.
לכל עורך יש מערכת שיקולים מסוימת, שכוללת לא רק את השאלה האם הסיפור מעניין או לא, האם הכתבה חשובה או לא, אלא גם שיקולים אידיאולוגיים, חבריים, רגשיים ואחרים. אך פרשות 2000 ו־4000 מתארות לא גחמה חד־פעמית של עורך, אלא שיטה רקובה שפוגעת פגיעה קשה באמון הציבור בתקשורת, ומערערת את היסודות מתחת למקצוע החשוב הזה.
הפגיעה השנייה בציבור היא פוליטית: נתניהו, כך על פי החשדות שמשרטט היועץ, רתם את מעמדו ואת כוחו כדי להשפיע עם אלו שהיטיבו איתו. גם כאן הופר חוזה – החוזה שבין אזרח במדינה דמוקרטית לבין נבחר הציבור. האזרח מצביע בבחירות עבור פוליטיקאי מסוים, והוא פועל מכוח הזכות שניתנה לו לטובתם של האזרחים. אין דבר וחצי דבר בין החוזה הבסיסי הזה לבין פעולותיו של ראש ממשלה שמפעיל את קשריו כדי להיטיב עם אלוביץ' ועסקיו, מושך בחוטים כדי להשיג ויזה למיליארדר שהעניק לו מתנות ומבטיח לפעול להעביר חוק שייטיב עם כיסו של עורך העיתון הגדול בישראל. ראש ממשלה כזה פוגע בציבור שאותו הוא מבקש לייצג, ושאת אמונו הוא מבקש פעם אחר פעם בקלפי.
"שחיתותם של הטובים ביותר היא הגרועה ביותר", קובע פתגם לטיני עתיק. קשה שבעתיים לשקם את אמון הציבור בפוליטיקה כאשר הפגיעה מגיעה מכיוונה של הדמות הפוליטית הבכירה ביותר; קשה שלא לאבד אמון בעיתונות עצמה כאשר אובדן האמון הוא בשני כלי תקשורת מרכזיים כל כך. ביום שאחרי נתניהו, מדינת ישראל תזדקק למנהיגות – תהא ימנית או שמאלית – שהאינטרס המרכזי שלה הוא הציבור; לפוליטיקאים שיאשרו עסקאות או יחתמו על הסכמים משום שהם מאמינים שהם אלו שישרתו את האזרחים נאמנה, ולעיתונאים שיפרסמו סיפורים שהם משוכנעים בחשיבותם, באמת שהם מגלמים.
בארבעים הימים הבאים ינסה בנימין נתניהו לשכנע את הציבור הישראלי להצביע לו, ויצייר את מסקנות היועץ כרדיפה של השמאל. אל מול הניסיון הזה, כדאי לקרוא את כתב החשדות של מנדלבליט, לאו דווקא כתומכים של נתניהו או כמתנגדים לו, אלא כאזרחים. משום שהאפקט של הטקסט הזה נעוץ בכך שהוא מעורר אותנו, הקוראים, לשאול את עצמנו האם מה שמתואר בו תואם את האופן שבו אנחנו רוצים לראות את המנהיגים שלנו, ואת הציפייה שלנו מנבחרי הציבור שמבקשים את אמוננו. וזו, אם תרצו, השאלה שתכריע את הבחירות.
