שלוש מפלגות ערביות למהדרין, בל"ד, תע"ל ורע"מ המזוהה עם התנועה האסלאמית, מאכלסות את כנסת ישראל ועוד אחת, מעורבת, חד"ש. כולן ללא יוצאות מן הכלל, שוללות בגלוי את אופיה היהודי-ציוני של מדינת ישראל וחותרות, בשמם של ערכים מכובסים כמו שלום, שוויון ודמוקרטיה לכרסם בקיומה, ולפורר אותה מבפנים, במוקדם או במאוחר.
מי שלא מאמין, מוזמן לגשת לקרוא באתרי המפלגות. בראש המצע המפלגתי של כל אחת מהן, מובלטות מטרות השואפות להקים מדינה פלסטינית ולפנות התנחלויות, לצד מטרות השואפות להפוך את ישראל לדמוקרטיה הסדרית ול'מדינת כל אזרחיה', לבד מרע"מ שחותרת לחליפות אסלאמית 'בלבד'. רק מאוחר יותר בַּּתּור, מופיעות מטרות חברתיות ואזרחיות למען ציבור בוחריהן, אם בכלל.
אולם חתרנותן של המפלגות הערביות איננה מתבטאת במישור הרעיוני בלבד. מבין ארבע המפלגות, בולטת בארסיות פעילותה הפוליטית, במיוחד בל"ד, שבין יוצאי חלציה נמנים עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ואף אחמד טיבי שפרש ממנה וייסד את תע"ל. חברי בל"ד מיטיבים, לנצל את מעמד החסינות הפרלמנטרית, שמדינת ישראל, בנלעגותה מספקת להם, כדי לקדם בתוך הכנסת ומחוצה לה, חבלה וטרור פוליטי נגד המדינה ואזרחיה. הח"כים של בל"ד מרעילים, בשם הדמוקרטיה והחוק את הציבור הערבי והעולם נגד המדינה היהודית, וכן, גם את היחסים בין המדינה לבין אזרחיה הערבים.
פעילות החבלה של חברי בל"ד מגוונת וענפה, כפי שעמית סגל היטיב לסקור בטורו ב'ידיעות אחרונות'. סגל דלה ממעמקי הנשיה של הציבור, רק טיפה מתוך ים מעלליהם של הח"כים של בל"ד, בתמיכתם בטרור, רטורית ומעשית, בזירה הפוליטית והמדינית. העובדה שאחרי פרישתם הם ימשיכו לקבל כספי פנסיה לצמיתות על חשבון משלמי המיסים, שוות ערך בחומרתה המוסרית למימון משפחות השהידים על ידי הרשות.
חברי בל"ד, לדורותיה, פועלים בסינרגיה עם גופי החברה האזרחית כמו 'עדאלה' ו'מוסאוא', תוך הפעלת עקרון מעֻוות הקרוי 'מצלב זהויות', הממזג בין הסכסוך הערבי-יהודי לבין מערכת היחסים המורכבת שבין ישראל לבין אזרחיה הערביים.
ד"ר מטאנס שחאדה, טוען כי בל"ד היא 'גוף פוליטי בעל השקפות עולם לאומית-דמוקרטית הדוגלת בחזון מדינה לכל אזרחיה'. עוד טוען ד"ר שחאדה כי מדיניות המפלגה עד כה נמנעה מלהגיש תביעות נגד מסיתים כדי לא להפוך את הוויכוח הפוליטי לוויכוח משפטי יבש, ואולם סגל, חצה את הגבול. האמנם?
טענותיו של ד"ר שחאדה הן שקר קטן בשירות השקר הגדול שמקדמות המפלגות הערביות, בכלל, ובל"ד בפרט. השקר הקטן מציג את בל"ד כמפלגה 'דמוקרטית' ונאורה כדי להכשיר את השקר הגדול, השרץ הטרוריסטי שהיא מקדמת, בשפה ערבה לאזנם של החירשים והעוורים בשמאל ושל גופי הבי.די.אס. הביטוי 'כל אזרחיה' נשמע נאור ומוסרי להדיוטות שאינם מבינים כי המושג מרוקן את יהודיותה של המדינה בכל צורה שהיא. והנקיטה באמצעים משפטיים היא חלק מאסטרטגיה רחבה יותר לעצב מחדש את המציאות הסוציו-פוליטית של ישראל ולהחליש את גבולותיה הלאומיים.
לעיתים קרובות מתגנב בי החשש כי באופן פרדוכסלי, לא הדמוקרטיה אשמה בהכלה הפושעת של השקרים הקטנים והגדולים של חברי בל"ד. שכן אין דמוקרטיה מערבית שהייתה מוכנה להכיל מיעוט החותר תחת קיומה באופן תמידי כפי שמדינת ישראל מכילה. אשמה רוח היהדות הגלותית שעדיין אופפת את מדיניותן של ממשלות ישראל לדורותיהן, שעבורן המונח 'ריבונות' עדיין נתפס כחלום שעדיין לא התגשם גם כשמדובר במדינת ישראל ולא בארץ ישראל. בדיוק כפי שבכל ברכת מזון אנו מבקשים-חולמים בקריצה 'ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו' שכן אנו יודעים שבירושלים מחוללת ריבונותנו ונרמס כבודנו הלאומי.
יואיל לפיכך ד"ר שחאדה וימשוך את תביעתו בחזרה שכן הציבור היהודי איננו טיפש ואף רוב הציבור הערבי איננו מעוניין לשתף פעולה עם השקרים. האזרח הערבי שואף לראות הנהגה חדשה, טובה וראויה המחויבת באמת לקדם נושאים חברתיים ואזרחיים, ולא כמס שפתיים, כפי שאחמד טיבי מרבה להתבטא לאחרונה.
טיבי וח"כים ערביים אחרים מבינים היום כי עליהם לחשב מחדש את מסלולם הפוליטי. הם נזכרו פתאום לקדם סדר יום חברתי מלאכותי בקמפיין הבחירות שלהם, לאור תוצאות המחץ שסקרים בקרב המגזר מציגים על מאיסת הציבור הערבי בסדר היום הלעומתי והעדיפות שקיבלו עזה ורמאללה בסדר היום של מנהיגיהם.
איימן אבורייא, מייסד 'הבית הערבי', שירוץ רק בבחירות הבאות, נושא את דגל שינוי הפרדיגמה. אבורייא, עורך-דין מצליח מחיפה, זוהה בקרב ההנהגה הפוליטית הערבית כמי שמאיים על הסדר הקיים. אחמד טיבי למשל צוטט אומר בחשש על אבורייא כי 'הילד הזה מסוכן'.
למה התכוון טיבי במסוכנות של אבורייא? האם אבורייא מייצג הנהגה שפויה ומוכשרת המקדמת חזון חדש לציבור הערבי ומאיימת על הסדר החברתי הישן? הנהגה שמקבלת בברכה לא רק את ישראל הדמוקרטית אלא רואה בישראל היהודית נכס מוסרי להבטחת שלום הציבור הערבי? הפוסטים הביקורתיים של אבורייא קוראים לחברה הערבית ליטול אחריות על החיים עם ישראל, ולעצב בה מחדש מערכת יחסים של אמון, השתלבות, יצירת שותפות עם מחנה הימין, וזניחת סדר היום של רמאללה ושל עזה. פוסטים הנשמעים כמו אגדה רחוקה, אבל לראשונה מעוררים אצל הקוראים תקוה כי בכנסת ישראל, בעוד מספר שנים, נראה הנהגה ערבית מזן חדש. עד אז, נראה את אחמד טיבי וחבורתו הולכים מחייכים כל הדרך אל הקלפי.
