על אחד ממדפי הספרים בביתי, בין 'המזרח התיכון החדש' של שמעון פרס ל'יוליוס קיסר' של צבי יעבץ, מונח 'המאיר לארץ', קובץ הספדים לזכרו של הרב מאיר כהנא. הוא הודפס זמן קצר לאחר הירצחו בסתיו 1990. אחד המספידים, הרב חיים שטיינר מישיבת מרכז הרב, מצטט שם איגרת תמיכה של הרב צבי יהודה קוק בכהנא, ערב בחירות 77': "כאשר בא אלי (הרב כהנא) וביקש ממני שאכתוב בשבילו פתק, שזה יקל לו האפשרות להשמיע דבריו מעל בית הכנסת, כתבתי בשבילו פתק כזה. לשמוע דבריו, ולאפשר לו להשמיעם, יכולים גם יהודים שמתנגדים לו ולדבריו ולכיווניו".
כשעלעלתי בשבוע שעבר בספר ההספדים נשר ממנו דף מוכתם בבוץ: עלון פרשת השבוע ויגש־ויחי תשס"א, 'דרכה של תורה'. מצאתי אותו בזירת הרצח של בנימין זאב כהנא ושל אשתו טליה בכביש 60, ליד עפרה. הייתה שם ערימה גדולה של עלונים כאלה, לצד המכונית נקובת הקליעים של בני הזוג, ותחושת עליבות: הנה מוטלות גופות בני הדור הצעיר של משפחת כהנא, יורשיו הביולוגיים והרוחניים של המנהיג שנרצח אף הוא בידי ערבים.
הם התיימרו להביא לעולם את בשורת העוצמה היהודית, מעוטרת בסמל האגרוף המפורסם, אך בסוף נפלו שדודים מאגרופו של הצד השני. מאיר כהנא ובנו לא הרגו אף ערבי, ערבים הרגו אותם. התנועה היהודית בעלת הדימוי האלים ביותר בדורותינו הותקפה למוות בעת שהפיצה עלוני שבת.
הימים היו ימי מערכת בחירות, והעלון של כהנא הכיל הערת אזהרה פוליטית דווקא מפני חולשת האופי המדינית של מועמד הימין אריאל שרון, שר הביטחון בתקופת פינוי ימית. כיוון שהבחירות ההן התנהלו על ראשות הממשלה בלבד, שרון מול ברק, תלמידי כהנא לא התמודדו אז. הם כן התמודדו בבחירות לכנסת שנתיים אחר־כך, מול שרון ומצנע. מועמדם מספר אחת, ברוך מרזל, הצהיר בפני ועדת הבחירות שהוא אינו מרזל של פעם. "שיניתי את עמדותיי", הבהיר בוועדה, "היום אני לא מכליל את כל הערבים, אני לא נלחם בכל הערבים. אני בעד להיאבק נגד האויבים שלי, אלה שרוצים להשמיד אותי בלבד".
דברים דומים אמרו בימים האחרונים גם מיכאל בן ארי ואיתמר בן־גביר, נציגי התנועה ברשימת הבית היהודי לכנסת. הם עדיין דוגלים במצע בעייתי מנקודת מבטם של אנשי ימין רבים, לא רק של אנשי שמאל, אך זהו אינו המצע המקורי של תנועת כך. "לא כל מה שהרב כהנא עשה, אנחנו צריכים לעשות עכשיו", אמר לי איתמר בן־גביר בריאיון למקור ראשון כבר לפני עשר שנים (27.2.09), גם אם בסתר לבם ממשיכים בן־גביר ועמיתיו לדגול במשנת רבם ומורם, עמדתם המוצהרת העכשווית היא הקובעת. לא הגיוני להטיח בהם את מצע כהנא מלפני 35 שנים, כפי שלא הגיוני להטיח במרצ את ביזיון התמיכה בסטלין של אחד ממרכיביה המרכזיים (מפ"ם). במדינה שבה אישים פוליטיים מחליפים את מצעם הרעיוני כמעט בקצב שבו הם מחליפים את מצעי המיטה, מותר גם לבן־גבירים לרענן אידיאולוגיה ולהפגין פרגמטיות.
האם הם גזענים? ובכן, לפי הפרשנות המודרנית 'גזענות' היא מונח חובק עולם. כל מה שקצת ימני, פטריוטי קמעה או אורתודוקסי יתר על המידה הוא כבר גזעני. לא רק בן־גביר ובן־ארי גזענים, גם סמוטריץ, יוגב, סטרוק, בנט, שקד וכמובן נתניהו. השמאל לא נזקק לעוצמה יהודית כדי לתאר את מפלגת הציונות הדתית כשונאת ערבים ממניעים גזעניים, אבל כרגע הוא חוגג על הארכיון המאובק של תלמידי כהנא, כי זה נוח לו יותר.
אכן, במצע כהנא היו רכיבים דמויי גזענות. הם עוררו שאט נפש נרחבת. גם מהרב לוינגר שמעתי ביקורת נוקבת על מנהיג 'כך' ומשנתו, שלא לדבר על רבנים אחרים. אבל הרב כהנא לא היה גזען במובן המקורי של המונח. הוא לא תיעב ערבים בגלל הגנטיקה שלהם, צבע עורם או דתם. מצע מפלגתו הקטנה היה תגובה פשטנית גסה לתשוקות חיסולם של היהודים בידי הפלסטינים, שהתבטאה לימים גם ברציחתו וברצח בנו וכלתו. בתעלול הלכתי הוא גייס לעזרתו את הרמב"ם, והסתבך עם החוק ועם בג"ץ. סילוקו מהכנסת בשיתוף פעולה נדיר בין שמאל לימין נועד, בין השאר, לסייע למפלגות ימין מתונות ממנו לזכות בקולותיו. אפילו התחיה הצביעה בעד.
בסופו של דבר, הקולות של כהנא בוזבזו. בחירות אחרי בחירות ירדו לטמיון רבבות פתקים של אנשי ימין רדיקלי. בבחירות הקודמות הצביעו כמאה אלף אזרחים ואזרחיות למפלגה של בן גביר, שלא עברה את אחוז החסימה. רובם המכריע אינם מכירים את מצע כהנא, הם רק ימניים מאוד. הנהגת הבית היהודי והאיחוד הלאומי הפגינה אחריות ואומץ כשפרסה עליהם את חסותה הפוליטית ומנעה את הישארותם פעם נוספת מחוץ לגדר. בורג, ורהפטיג והמר מהמפד"ל של פעם אולי לא היו נוהגים באופן דומה, אבל בורג, ורהפטיג והמר ישבו בממשלה שעקרה את יישובי ימית והכירה לראשונה ב"זכויות" הלאומיות של הפלסטינים בארץ. המפד"ל המורחבת 2019, אם הבנתי נכון, נועדה למנוע הקמת מדינה פלסטינית על חורבות יישובים עבריים.
