איזה מזל שבחברה שלנו יש חופש ביטוי מוחלט. את גלילאו רדפו משום שטען שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. בניגוד למקובל, המתנגדים הכי חריפים לגלילאו לא היו כמרים אלא פרופסורים, שגלילאו הרס את התיאוריות שלהם. כך או כך, אצלנו אין דברים כאלו. אצלנו כל אחד יכול לומר שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. אבל בערך רק את זה.
אריק ברנשטיין, יוצר הסדרה "מעברות", סיפר שחוקרים בכירים פחדו להתראיין אצלו. הם רצו לומר שקליטת העלייה בשנות המדינה הראשונות לא הייתה רק סיפור של קיפוח וניצול, אלא בעיקר סיפור של מאמץ לאומי וגבורה, אבל הם פחדו מהתגובות שיחטפו. אני שומע חששות כאלו כל הזמן. דוקטורנטית באחת האוניברסיטאות אמרה לי דברים חשובים מאוד נגד הטרלול הפוסטמודרני. אמרתי לה: "תכתבי על זה מאמר". היא התחלחלה, ואמרה לי: "אם בפקולטה יֵדעו מה אני באמת חושבת, אני לא אקבל כאן תואר".
אבירי חופש הביטוי נוהגים לומר כמה חשוב לתת מקום לכל דעה, גם לדעות קיצוניות ומרגיזות במיוחד. הם מתכוונים לדעות שמרגיזות אותי, כמו הסתה נגד חיילי צה"ל, קריאה לסרבנות וביזוי סמלי המדינה, אבל לא לדעות שמרגיזות אותם עצמם. כי כאשר תנועת חזון פרסמה בירושלים כרזה שקבעה שאבא ואבא זה לא משפחה, הנאורים התקיפו באגרסיביות את המלון שמכר לאנשי התנועה שטח פרסום, ואילצו אותו להוריד את המודעה מיד. מדובר בשטח פרסום פרטי, והסגנון באמת היה פרובוקטיבי (וחבל שכך), אבל אם זה היה להפך – אם מלון היה מעז להוריד מודעה פרו־להט"בית – את הזעקה על חופש הביטוי היו שומעים מכאן ועד הקבר של וולטר.
לא רק אצלנו זה כך. נשיא אוניברסיטת הרווארד לארי סאמרס תהה בשנת 2005 למה יש יותר גברים שהם פרופסורים להנדסה מאשר נשים, והציע בזהירות שאולי זה קשור בהבדלים בין המינים. הוא חטף את הלינץ' הרגיל ונאלץ לעזוב את משרתו. הביו־אתיקנית הקנדית מרגרט סומרוויל העזה להתבטא נגד נישואין חד־מיניים, ולטקס הענקת דוקטור לשם כבוד נאלצה להגיע בליווי מאבטחים. בשנת 2004 נבחר השר האיטלקי רוקו בוטיגליאוני לתפקיד בכיר בנציבות האיחוד האירופי. בשימוע לקראת המינוי נשאל השר על דעתו בנוגע להומוסקסואליות. הוא השיב שבאופן אישי, כקתולי, הוא מאמין שזה חטא, אך כמדינאי הוא חושב שאסור למדינה להתערב בחייהם הפרטיים של האזרחים. בוטיגליאוני הודח מהתפקיד. לא הועילו מחאותיו נגד מה שכינה "הטוטליטריות החדשה". הרב יונתן זקס כתב אז שהסובלנות החדשה מתגלה כהרבה יותר נוקשה מאשר חוסר־הסובלנות הנושן.
העיתונאי והסופר דאגלס מאריי, בספרו "המוות המוזר של אירופה", מתאר איך מושתק בכוח כל מי שמתנגד להגירה המוסלמית ההמונית ליבשת, או אפילו מעיר על השלכותיה. בשנת 1984 כתב מנהל בית ספר אנגלי בשם ריי האניפורד שצריך לעודד תלמידים מוסלמים לדבר אנגלית ולהכיר את התרבות הבריטית, ולא ליצור לעצמם בועה מוסלמית. בעקבות הדברים התחוללה סערה ציבורית. האניפורד פוטר, ולא שב יותר לעבוד בחינוך.
מדינאים מעטים באירופה מעיזים לעמוד כנגד האסלאם הקיצוני. הפוליטיקאית והסופרת אייאן חירסי־עלי, הולנדית ממוצא סומלי מוסלמי, העזה לכתוב על סכנות האסלאם. "זו דת של מלחמה", כתבה. היא נאלצה לעזוב את ביתה, וישנה בלילות בבתי מסתור ובמחנות צבא. יריביה הביאו לביטול אזרחותה ההולנדית, והיא נאלצה לעזוב לארצות־הברית. אוניברסיטת ברנדייס תכננה להעניק לחירסי עלי תואר כבוד, אך לנוכח המחאות נבהלה וביטלה. אין לחירסי עלי מה להתלונן בהשוואה לפוליטיקאי ההולנדי פים פורטאון ולבמאי ההולנדי תיאו ון־גוך, שנרצחו בגלל הביקורת שהעזו להשמיע כנגד האסלאם. התגובה השגורה לאמירות או לאיורים ביקורתיים כנגד האסלאם היא אלימות פיזית מצד מוסלמים קיצוניים, ורדיפה מילולית מצד שמאלנים קיצוניים. לכן קשה היום למצוא באירופה ביקורת כזו. המשטרות ברחבי אירופה מנסות להסתיר את השיעור הגבוה של מעורבות המהגרים המוסלמים בפשיעה חמורה. לאחר פיגוע מוסלמי בלונדון בשנת 2007, הכריזה שרת הפנים של בריטניה שאין דבר כזה "טרור אסלאמי", כי האסלאם היא דווקא דת של שלום. איך לא שמנו לב.
אנחנו לא חיים בתקופה של חופש ביטוי, אלא בתקופה של רדיפה וסתימת פיות. האינקוויזיציה הליברלית הקדושה לא נחה לרגע. ההיסטוריון מרטין ון־קרפלד כתב ספר שפמיניסטיות לא אהבו, ועבודתו בשתי אוניברסיטאות הופסקה. "למדתי שפרויד טעה", כתב אז ון־קרפלד; "הדחף האנושי הכי חזק אינו יצר המין, אלא הרצון לסתום לאחרים את הפה". אבל הוא סתם מתלונן; אף אחד לא מפריע לו לומר שכדור הארץ מסתובב סביב השמש.
