בשבוע החולף ציינו את יום האישה. להרבה אנשים נמאס מ"הפסטיבל הזה", מעוד דרך קפיטליסטית שמנסה לגרום לנו להוציא כסף. ואני באמת שחוקה מהשיחות הארוכות שאני מנהלת עם אנשים. בשביל מה צריך את זה? הרי זה פאסה, הרי היום אישה יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה. אבל אני מאמינה שכן צריך את יום האישה.
היום, אחרי 12 שנות אמהות וארבעים שנות נשיות, אני מאמינה בכל ליבי בתקרת הזכוכית, אפילו בדלת ובמסדרון הזכוכית. הדברים ממש מונחים שם, לפתחנו, אבל כל כך הרבה דברים מונעים מאיתנו לבחור בהם. ואני בכלל לא מאשימה את המין הגברי בזה, אלא את כלל הדורות הקודמים, שחיו על פי אמונות ודעות מסוימות, ואלו דברים שמאוד קשה לשנות. מאוד קשה לשנות את עצמנו.
הרבה נשים ממגזרנו האהוב מגיעות לאוניברסיטה, ובשקלול פרנסה־משפחה, תמיד ייטו למשפחה. לא אשכח את ההיא שהלכה ללמוד מחשבים ואז אמרה, מקסימום אני אהיה מורה למחשבים. מזה תמיד צריך.
וגם אם לרגע החלטת שאצלך זה יהיה שונה, את יודעת שאם הגעת לריאיון עבודה, דתייה נשואה טרייה, או משפחה צעירה, כולם ייקחו בחשבון שאת עוד שנייה בהיריון. אגב, כשבעלך התיישב בריאיון עבודה, העובדה הזו ממש לא עניינה את מי שמולו.
התחלתי את חיי בשכנועי "אני אשת קריירה" ואני אשלם את המחיר והמשפחה שלי גם. אבל זה לא עבד. קודם כול, טכנית אני היא זו שבהיריון, ומי שאמר שהיריון זה לא מחלה, לא היה בהיריון כנראה. חוץ מהשינויים הפיזיולוגיים של ההיריון וההתאוששות של אחרי הלידה, מגיע השלב שבו את נשארת עם הפיצי, ומשהו בחיבור הזה גורם לזרועות שלך לרעוד כשאת מוסרת אותו למטפלת הראשונה. לא כולן, אני יודעת, ועדיין. ולכן את זו שמסתמסת איתה שש פעמים ביום. עם הזמן את קצת יותר משחררת. ובאים עוד ילדים, ועוד חיבור ועוד קושי בפרידה, ומשהו בך רוצה לדעת ולהיות מעורב ונוכח.
ופתאום את כבר לא רצה קדימה, וההבדל בין המשכורות שלך ושלו הולך וגדל. אז כשצריך יום חופש או יום מחלה, את לוקחת אותו. כי הוא בינתיים התקדם ונהיה חשוב ובכיר ויש לו יותר דברים שקשה לבטל. הפעם הבאה שתעיזי לבקש העלאה במשכורות גם היא מתרחקת, כי רוב הזמן לא רק שאת לא מרגישה שאת תותחית בעבודה, את מתנצלת. מרגישה שאת לא בסדר. לא נותנת מספיק שעות ולא מספיק זמינה. תכף תשלמי להם על העובדה שהם מעסיקים אותך.
ומסביב בעבודה זה דומה. "נופל לה העט בשלוש", ביטוי כל כך מגעיל, לנשים עם מחויבות כפולה. גם למעסיק וגם לבית. עם הפחד מהפקקים. יושבת בפגישה ורק הצליל של הווייז מסגיר את זה שאת מוודאת שתגיעי בזמן הביתה.
יבואו ויגידו, את אשמה (ברור, מתי אני לא). היית צריכה לשחרר, לאפשר, לחלוק. אני שואלת את עצמי בראייה של עשור אחורה, באמת? האם זה פשוט היה מונח שם? נחה לה תינוקת ראשונה וחדשה בערסל והחלוקה של 50/50 אפשרית מהרגע הראשון? האם שנינו התנפלנו על משימת גידול הילדים, ופשוט אני לקחתי יותר? לא יודעת להגיד. אבל בפועל לקחתי יותר. והשותף שכל כך התעקשתי לראות בו כזה – אולי באשמתי אולי באשמת החיים – הפך לעזר כנגדי. מתקשרת אליו אם צריך, מפעילה אותו אם צריך.
האם באמת אישה יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה? ילדה? נערה?
את רוצה לשיר, תשירי! פשוט לא בכל מקום.
אם את רוצה לבחור? תבחרי! יש המון גברים במפלגות בבחירות הקרובות.
את רוצה ללכת לפוליטיקה! לכי, יש לך מקום משוריין.
את יכולה לעבוד במה שאת רוצה. רק אל תתפלאי שהמקבילה הגברית שלך מקבל פי שלוש. הוא ביקש! לך לא היה נעים!
את רוצה לשלב אמהות וקריירה? בבקשה! פשוט תעדכני את כל המסגרות שיפסיקו להתקשר רק אלייך, יש לילדים גם אבא.
את רוצה להתקדם להנהלה? בבקשה, יש הרבה נשים בהנהלה של חברות גדולות. במשאבי אנוש.
תעשי מה שאת רוצה. מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, ומאחורי כל אישה מצליחה עומדת משפחה מפורקת.
את רוצה לעבוד עד מאוחר? תעבדי. רק אל תופתעי אחר כך ששואלים אותך מי עם הילדים. אגב, את בעלך לא שאלו.
תאכלי מה שאת רוצה. אבל אל תתקעי, שלא יחשבו שאת איזו בהמה.
את רוצה להצחיק, תצחיקי. אבל בחיאת בלי קללות, לא מתאים פה מלוכלך לאישה.
צריך את יום האישה בשביל לפתוח ולדבר על הקשיים. בשביל כתבות עם נשים מעוררות השראה שלא רק מספרות לי מה הטייטל שאליו הן הגיעו. אלא על הדרך, על המחירים, על השילוב. מישהי שתספר לי שאפשר. שאחרי שהילדים קצת גדלו, ופתאום אפשר לתת עוד שעות, שתהיה שם משרה שתהיה מוכנה לקבל אותי. שידברו על הלבטים הייחודיים של התלמידה או האזרחית או העובדת.
שיסבירו לי שאין דלת זכוכית, כי אין שם זכוכית ולא דלת. רק אני והבחירות שלי. ושמה שאני בוחרת זה בסדר וזה בתהליך. וזה טוב.
