לפני אחת עשרה שנים, במרץ אלפיים ושמונה, בשבע בבוקר, יותם התאבד. לא היינו חברים טובים, אבל הכרתי אותו טוב. ואהבתי אותו אהבת נפש. אני לא חושב שהיה מישהו שלא אהב אותו. הוא היה מין איש כזה, אהיב, עם אור בעיניים. בשנים שבהן למדתי בישיבה בגלבוע, אכלתי מדי שבת בבית של ההורים שלו, גיל ואסתר. הם היו המשפחה המאמצת שלי בהר הטוב הזה. אהבתי להיות אצלם. אהבתי את האוכל, ואת האנשים, ואת האנרגיה בבית. והכי אהבתי את יותם. לא תמיד הוא היה שם. אבל כשהוא היה, הבית היה חם יותר. הוא היה איש שמח כזה. זה מה שאני זוכר ממנו. ופעם אחת, בערב שבת אחד, הוא לימד אותי לשיר את השיר, שימו לב אל הנשמה, לשם שבו ואחלמה, ואורה כאור חמה, שבעתיים כאור הבוקר. אודה לאל, לבב חוקר, ברון יחד כוכבי בוקר.
מרץ אלפיים ושמונה. אני מפקד כיתת טירונים בחטיבת הנח"ל, בבסיס ששמו קריות, ליד ערד. הפלוגה בעיצומו של שבוע קליעה מתקדם, והמ"מ הג'ינג'י שלנו, קובה, שולח אותי למטווח יחד עם עוד עשרה חיילים, כדי להקים מטרות לפני שכל המחלקה מגיעה. בצבא קוראים לקשקוש הזה כוח חלוץ. השעה שש וחצי בבוקר, הבסיס מכוסה בטל בוהק. הרוח והכפור חודרים לעצמות. החיילים שלי ואני גוררים שדריות עץ, בזנטים חלודים, ומטרות קרטון בדרך למטווח, והשפתיים שלנו יבשות וסדוקות.
כשאנחנו מגיעים למטווח אני פותח לחיילים שלי שעון. בזמן הבא, הקמתם מטרות בקו של החמישים מטר. שבע דקות זוז. החיילים רצים ומתחילים לעבוד. הם תוקעים בזנטים בקרקע, וקושרים אליהם שדריות. אני נשאר במטווח ומביט בהם ממרחק. גם אני וגם הם יודעים ששבע דקות לא יספיקו להקים את כל המטרות, אבל זה מין קטע כזה, מטופש, של מפקדים בצבא, לתת זמן קצר מדי, כדי שהחיילים יהיו בלחץ ויבקשו הארכות.
מרץ אלפיים ושמונה, שבע בבוקר, אולי שבע וחצי. החיילים שלי מקימים מטרות במטווח, והפלאפון שלי רוטט בכיס. אני חושב לעצמי, בטח זה המ"מ שלי מודיע לי שיש איחור בלו"ז. אני מוציא את הפלאפון ורואה על הצג את גלעד, חבר שלי שלומד עכשיו בישיבה בעתניאל. מה הקשר גלעד על הבוקר. אחד החיילים צועק לי, הקשב המפקד אפשר הארכה. אני מסתכל על השעון, נותרה להם עוד דקה, ואין אפילו מטרה אחת שעומדת. הרוח מעיפה הכול. שלוש דקות הארכה, אני צועק להם. יאללה, תתחילו לזוז.
גלעד מתייפח מעבר לקו. יותם אלכסנדר מת, הוא אמר לי בקול חנוק. הוא התאבד, פה בישיבה, עכשיו. אתה לא מבין מה הולך פה. אני חוזר על המילים שלו. יותם אלכסנדר. יותם אלכסנדר התאבד. אתה בטוח. גלעד אמר, כן, כן. איך זה יכול להיות, אני שואל אותו. איך זה יכול להיות. גלעד לא עונה. הוא בוכה. אני מנתק את השיחה וצונח על הבטון הקר של המטווח. בעיניים שלי מופיעים כתמים לבנים.
אני מתקשר לזילבר, חבר אהוב שלי, שנמצא במקרה בבסיס שלי. גם הוא מכיר את יותם כמוני. גם הוא אוהב אותו נורא. אני מספר לו מה קרה, והוא, לא מאמין, צועק עליי, איפה אתה, איפה אתה. אני במטווח. אחרי שתי דקות זילבר מגיע, וכשאני רואה אותו מתקרב, אני מתחיל פתאום לבכות. ליילל ממש. זילבר מגיע אליי ואנחנו מתחבקים ובוכים על הרצפה של המטווח. החיילים צועקים לי, המפקד יאיר, אפשר הארכה, המפקד יאיר אפשר הארכה, ואני מתעלם מהם. אני זוכר את הרגע הזה חזק כל כך. את החיבוק, והדמעות, והצעקות, והמטווח, וההארכה, והרוח הקרה, אני זוכר את החיילים שלי מסתכלים עלינו מקופלים ומחרחרים, על יותם שמת לנו ככה פתאום.
המ"מ שלי שחרר אותי להלוויה, והמ"מ של זילבר שחרר אותו להלוויה, וככה יצא שנסענו ביחד, מהבסיס בערד, עד לגלבוע, בתחבורה ציבורית. לא דיברנו על כלום בדרך. על מה כבר אפשר לדבר. היינו ילדים בני תשע עשרה, וחבר שלנו מת. לא ידענו מהחיים שלנו. כשהגענו לגלבוע החושך כבר ירד. ההלוויה נקבעה למחרת בבוקר, אבל אנחנו כבר היינו שם. התלבטנו מה לעשות, אם זה בכלל קשור ללכת עכשיו לבית של גיל ואסתר, ככה, לפני ההלוויה ולפני השבעה. בסוף החלטנו ללכת אליהם. ידענו שזו טעות, שלא פוקדים אבלים לפני שהם אבלים. אבל רצינו לחבק אותם.
מרץ אלפיים ושמונה. יש לי זיכרון טוב, אבל את מה שקרה בבית שלהם, בלילה ההוא, ביום הנורא הזה, אני בקושי זוכר. כלומר, אני זוכר שהבית היה שקט, ואני זוכר שגיל ואסתר היו שבורים וחלשים ומתוקים, ואני זוכר שחיבקנו אותם, ושאמרנו להם שאנחנו אוהבים אותם, ואני זוכר שישבנו קצת בשקט בסלון שלהם. אבל יותר מזה אני לא זוכר. ואולי אין מה לזכור. אני לא יודע. אבל נראה לי שזו הדרך של המוח שלי להגן על הלב שלי מפני עצמו.
מרץ אלפיים ותשע עשרה. שלחתי השבוע הודעה לזילבר כדי לשאול אותו אם הוא זוכר את היום הרע ההוא, שהתחיל בחיבוק ובבכי במטווחים, ונגמר בחיבוק ובבכי בבית של גיל ואסתר. וזילבר אמר לי שהוא זוכר הכול. אחר כך דיברנו קצת על יותם. על האור הטוב שבקע ממנו כל הזמן, על האהבה הגדולה שגאתה בו, ועל הצוואה העצובה שהוא השאיר לנו בלי משים. גם באנשים שמחים יכול לפעום עצב נורא. שימו לב אל הנשמה.
