לחיצת היד של ראש הממשלה בנימין נתניהו לגדעון סער לא הייתה לחיצת יד חברית, אפילו שנמשכה אי אלו שניות. זה היה ביטוי של אינטרס. אילו היה נתניהו מדבר בגילוי לב באותו רגע מצולם, הוא בוודאי היה אומר לסער כך: "תראה גדעון, לא שיניתי את דעתי לגביך ולגבי התככים שלך נגדי. אבל אני בצרות. אני נלחם על 61 מנדטים, וצריך אותך לפני ואחרי הבחירות, כי לא אוכל להחזיק ממשלה עם קואליציה צרה. אתה תהיה אצלי שר כי אין לי ברירה, וכדי שלא תחבור עם החברים שלך בסיעה אל האופוזיציה".
האיבה של נתניהו לסער היא אכן אובססיבית. יש מה שמוציא את נתניהו מדעתו, ולא יעזור כלום. כתב החשדות של היועץ מנדלבליט מלמד איך העיסוק המיותר בתקשורת דרדר אותו עד לכדי כתב אישום על שוחד חמור. רק בגלל ההתנהגות חסרת ההיגיון הזו נתניהו לא ראוי להיות ראש הממשלה, גם אם לא היה כאן שום היבט פלילי. נתניהו רואה בסער יריב שנלחם בו באמצעות אותה תקשורת משוקצת, עם חברים טובים ובכירים שעוזרים לו לעשות בילד־אפ מכל סכסוך עם ראש הממשלה. סער ידע לבנות את אירוע המרכז ביום שני בגני התערוכה, יצר ציפייה תקשורתית והפך את עצמו לכוכב־משנה בהצגת היחיד של נתניהו, וגם זה משהו במקום שבו חברי הרשימה לכנסת הופכים לסטטיסטים על הקיר.
כמו נתניהו בציבור, גם סער נהנה מדימוי קורבני. הפעילים וחברי המרכז מנחמים אותו ומבטיחים לו שבבוא היום הוא יהיה המנהיג הבא של הליכוד, והוא שולח אותם לפקוד חברים חדשים בהמונים, כאילו הפריימריז הבאים על ראשות התנועה מעבר לגדר. בינתיים נתניהו ומקורביו ינסו לבלום את סער במידת האפשר. יש לי תחושה, ולא רק לי, כי ראש הממשלה מינה את ישראל כץ לתפקיד שר החוץ רק כדי להכניס לסער. אגב, כץ יכול עוד להפתיע עם שגרירות נוספת בירושלים אפילו לפני הבחירות. אולי תהיה זו הונדורס.
קיבעון הימין והחרדים
את הביזיון הארגוני ביום שני בערב בכפר המכביה פעילי הליכוד לא ישכחו עוד הרבה זמן. חברי מרכז הגיעו מכל קצות הארץ כבר בשעה 18:00 בערב, כדי לחסוך פקקים, להיכנס בקלות לתוך האולם הקטן ולתפוס מקום טוב לקראת הנאום של נתניהו שעתיים מאוחר יותר. לא עזר כלום. הם נשארו בחוץ והתאמצו בכל כוחם להיכנס פנימה. חבר שלי התקשה לנשום, וביקש לצאת ולחזור הביתה, אבל הוא לא הצליח לפלס את דרכו החוצה. בסופו של דבר נכנסו הפעילים לאולם המיושן מרוטים וכועסים, רק כדי לראות את חברי הכנסת יושבים בקדמת הבמה, בתוך גדר, ועוד מאות אנשים שעומדים על הכיסאות ומסתירים להם את ראש הממשלה שנשא לבדו נאום ארוך, עם המסרים הקבועים.
הצפיפות והעצבים וגם כתב החשדות החמור נגד נתניהו לא משנים את דעתם של תומכי הליכוד, ולפי הסקר שהתפרסם שלשום ב'כאן רשת ב" נתניהו שומר על כוחו, ויכול להקים למרות הכול גם את הממשלה הבאה. התופעה הבולטת, אולי המדהימה, בבחירות האלה היא הקיבעון של מפלגות הימין והחרדים. המפלגות הללו משתנות ומתפצלות וממציאות שמות חדשים, אבל נצמדות לנתניהו גם אם הוא פעל כדי לפגוע בהן (ראו כתב החשדות, תיק 1000, סעיף 74 ב'). כאשר אתה מתעניין אצל אנשי בנט או כחלון מדוע הם לא שוקלים אופציות אחרות אחרי מה שנתניהו ניסה לעולל להם, הם מתחמקים ואומרים "אנחנו מתעסקים בעשייה, ולא במה שכתוב בדו"ח".
השבוע שאלתי את סגן השר יעקב ליצמן מדוע הוא תומך בנתניהו. ליצמן אמר שלא רק שהוא תומך בנתניהו, אלא שהוא מתחייב לא לשבת בשום ממשלה בראשות גנץ. במצב הזה אין שום משמעות פוליטית למפץ לכאורה שקרה כאן. אם גנץ ולפיד לא מצליחים להעביר אליהם בוחרי ליכוד אלא רק מכסחים את מפלגת העבודה האומללה, חבל לכולם על הזמן. אני גם לא מבין את דוברי העבודה שמפרגנים לגנץ ובעצם מעודדים את תהליך הכיליון שלהם עצמם. אגב, במהפך האמיתי האחרון שהתחולל כאן ב־1992 הצליח יצחק רבין להעביר אליו מצביעי ליכוד ולהשיג 44 מנדטים בקלפי. רבין לא לקח קולות ממפלגות השמאל. מרצ קיבלה אז 12 מנדטים.
מה יקרה אם נתניהו ירכיב את הממשלה וכחול־לבן תלך לאופוזיציה? יש מי שמשער בנפשו שהמפלגה הזו לא תתפרק שם? מה יחזיק אותה? גנץ, לפיד, יעלון ועפר שלח הם אנשים טובים וראויים, אבל אני לא רואה את גבי אשכנזי מגיש הצעות לסדר ושאילתות, ומחכה בסבלנות למענה של השר שטייניץ. מצטער.
