חפשו בגוגל "באגרים להשכרה". זו לא סתם הצעה מוזרה, זאת קריאת השכמה לכל ראשי היישובים, המזכירים, חברי ועדות הבנייה, חברי הוועד המנהל. חפשו בגוגל "באגרים להשכרה". יש אחלה מחירים. אם אתם מכירים קבלן יסודות טוב, זול, אמין ומהיר, דברו איתו עוד היום. אז מה אם עכשיו יום שישי. דברו איתו אתמול. אין זמן.
למה? כי לאחר המלצת מנדנבליט נטרפו הקלפים וחולקו מחדש. התמונה השחורה מתבררת כשחורה יותר משחשבנו: לבני גנץ סיכוי סביר מתמיד להרכיב ממשלה, ולדונלד טראמפ יש סיכוי לקדם את "הסכם המאה", המדבר גם על הקפאת יישובים מחוץ לגושים.
העמדה הטוענת שיש למקסם את רווחי הנדל"ן ביישובים, שמוציאה פרויקט בנייה למכרז שיוגש בעוד חודשיים, ומכנסת ישיבה לעוד שבועיים לדון בהקצאות יחידות דיור לבנים ממשיכים כן או לא, היא פיקטיבית, שאננה ויש יאמרו שאף מסוכנת. בעוד חודש יש בחירות, בעוד חודש ויום תוגש תוכנית המאה. אין לנו חודש, אין עוד יום, אין עוד דקה. חפשו בגוגל "באגרים להשכרה", והסבירו למפעיליהם איך מגיעים לאתר. חפרו יסודות. היום. אתמול. כי מי יודע מתי שוב נוכל לבנות ביו"ש. את פסימית, יגידו האופטימים. אני ריאלית, אומר.
במצע של כחול לבן שפורסם בשבוע שעבר נעלמו באופן מסתורי המילים "מדינה פלסטינית", והוחלפו במושג המכובס שאינו מרתיע את מצביעי הימין: היפרדות מהפלסטינים. כי מי לא רוצה להיפרד מעם שכל כך שונא אותנו? כחול לבן הרי מציעים תקווה, סיכוי לנורמליזציה. אך האמת היא שהם מציעים שקר בעטיפת צלופן. תקווה פיקטיבית. המצע שלהם הוא הבית של המכשפה של עמי ותמי. אל תהיו תמימים. אין דבר כזה, היפרדות מהפלסטינים ללא גבול, ואין גבול ללא פינוי התנחלויות.
הם מצהירים שלא ייגעו בגושי ההתנחלויות ושהם בעד משא ומתן, אך ללא נסיגה חד־צדדית או התנתקות. כלומר, המו"מ יעסוק ברובו בכמה סוכר לשים בתה ובשיטות יוגה מומלצות. "זה מצע מעשי מתוך הבנה שלא יהיה פה הסכם שלום מחר בבוקר, אבל עם תקווה לשלום מתוך מטרה למצות את האפשרויות הקיימות", אמרו גורמים במפלגה ל־ynet, ואנחנו עונים: מיצינו. מיצינו מזמן.
למדנו כבר ש"מיצוי אפשרויות" פירושו הליכה לקראת הפלסטינים. פירושו "מחוות". פירושו הסרת מחסומים, שפירושה דם של יהודים. מיצינו לגמרי את האפשרות הזאת. בואו ננסה משהו אחר, טוב? ואם אין רעיון טוב אחר על השולחן, לפחות אל תנסו את זה שנכשל כל כך הרבה פעמים. ואם חשבתם לנסות את זה שוב, תשאלו קודם את שפני הניסיונות שלכם, כלומר אותנו, אם אנחנו מסכימים להשתתף בניסוי. נחזור לצעד הראשון בכל תוכנית: הקפאת בנייה. יש שיאמרו שזאת מחווה הכרחית שלא כואבת במיוחד. אבל אוהו, כמה שהיא כואבת.
הנמר המזרחי הוא הנמר הנדיר ביותר בעולם. אזור המחיה שלו נמצא בגבול רוסיה־סין, והוא היה בסדר גמור עד שהגיעו בני האדם לשכונה. בזכותנו, שטח המחיה שלו צומצם ב־98 אחוזים, מה שהקל על הציידים לצוד את שרידיו בשני האחוז הנותרים. כשנשארו שלושים פריטים, הבינו הרוסים שצריך לעשות משהו, והציעו להקים פארק לאומי שיוקדש להצלת הנמר הנדיר. כדי לעשות זאת היה עליהם לבחון מה היא הטריטוריה המזערית של הנמר, שבלעדיה הוא לא ישרוד.
אנחנו, המתנחלים, עדיין לא נכחדים. ההפך, כאשר יענונו וכל זה. אבל אחוזי העלייה שהתגאינו בהם בעבר כבר לא מרשימים כל כך, ומתחילים לעורר דאגה. כי גם לנו, המתנחל המזרחי (את המערבי גירשו ממרחב המחיה שלו, כזכור), צריך להיות מרחב מחיה מינימלי שיאפשר חיים.
זה נכון במיקרו כמו במקרו. משפחה לא יכולה לחיות בקרוואן לעד. כל אחד מבני הבית צריך מרחב, אפשרות לפרוס ידיים ולהסתובב בלי לפגוע במישהו, או פינה להתחבא בה. קרוואן הוא מבנה זמני, וכך גם החיים ביחידת דיור שכורה. החיים בממד זמני ללא נקודת יציאה ברורה מסכנים את השפיות ואת התא המשפחתי.
כך גם במקרו, ברמת היישוב. יישוב הוא אורגניזם חי וצומח. אם הוא בריא, הוא קולט משפחות צעירות וילדי המייסדים בוחרים לגור ליד ההורים. הקפאת בנייה מנוגדת לצמיחה, מנוגדת לחיים. היו נבונים. חפשו בגוגל באגרים להשכרה.
