יותר משאני דואג לעתידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בימים הקשים שעוברים עליו, אני דואג לעתיד מערכת המשפט במדינת ישראל, בפרט באגף החקירות ובפרקליטות, שהעיוותים והעוולות הצועקים מתוכם אינם נותנים לי מנוחה.
לזכותו של נתניהו רשומים הישגים גדולים ביותר, ולחובתו רשומות לא מעט טעויות חמורות, בפרט באמרי פיו, וכן מעשים שבגינם איבד את תמיכתי. דווקא מפני שהוא מוכשר כל כך הישגיו מרשימים ביותר, אבל כך גם טעויותיו.
לאורך תקופת כהונתו הממושכת מנע נתניהו כמה מלחמות, שאין אפשרות לדעת את מחיריהן, בהחלטות שייזכרו בהיסטוריה. לדוגמה: ברגע ששמע מבכירי מערכת הביטחון כי תקיפה ישראלית ישירה באיראן לא תמנע מהאיראנים פצצה גרעינית בכלל, אלא רק תעכב אותה בחמש שנים, הוא עצר בכל כוחו את המתקפה ההירואית, ועבר למתקפה מדינית. איש לא האמין בה חוץ ממנו, והוא ניהל אותה לבדו מול אירופה, מול נשיא אמריקני שהעדיף את המוסלמים בגלוי, ולבסוף ניצח לא רק עם טראמפ, אלא גם עם פוטין. בעבר הלא רחוק היה אפשר רק לדמיין שראש ממשלת ישראל יכול לרקוד עם נשיא רוסיה במוסקבה, ולתקוע טריז קטן בינו לבין האיראנים.
נתניהו מנע גם מלחמה נוספת בלבנון ושתי מערכות בעזה. הוא תקף את משמרות המהפכה בסוריה בתיאום עם הרוסים, ואף הצליח לשקם את מערכת היחסים אחרי הפלת המטוס הרוסי ומותם של אנשי צוותו, אל מול התקוממות עזה של ראשי הצבא הרוסי. אין אדם אחר בארץ שיכול להשיג בשביל מדינת ישראל הישגים כאלה, ולכן רבים מתומכי נתניהו מוכנים להתעלם מטעויות חמורות שלו, ומהחקירות וההאשמות נגדו, ומייחלים שייסגרו התיקים בשימוע, או בדרך אחרת כלשהי.
הבעיה החמורה בעיניי, הרבה יותר מאישומי נתניהו, היא התנהלות מערכת החקירות והפרקליטות, שיישארו כאן גם בחלוף שלטונו מהארץ. בבית משפט מסודר ובמשטר הגון עומדות לנאשם חזקת החפות והזכות להתגונן כראוי, ולכן בתי המשפט במדינת ישראל ראויים לאמון רב ולשבח כמעט תמיד. אולם במשפט תקשורתי אין כמעט אפשרויות של הגנה ראויה, וכזה היה המצב בתיקי נתניהו. הדלפות שיטתיות לתקשורת מחדרי החקירות של המשטרה הביאו להרשעתו עוד לפני תום החקירה.
כולנו חזינו במשפט התקשורתי שנערך לנתניהו בשנתיים האחרונות. כל מאמץ הגנתי שלו נתקל בתגובות זעם ולעג מזעזעות. במשפט הזה הוא נדרש להתפטר במעין גזר דין מהיר. אגב, לו היה מקשיב לעצה טובה, הייתי אומר לו להתפטר בשיאי הצלחותיו תמורת סגירת כל החקירות, לפני גיוס עדי המדינה – צעד נכון לו ולמשפחתו וגם לציבור הישראלי, אבל נתניהו הקריב את האינטרס האישי שלו לטובת אינטרס המדינה, לראייתו.
אחת המטרות החשובות של ההדלפות לתקשורת הייתה גיוס עדים, ובכלל זה עדי מדינה. שנים רבות חשבתי שאין ברירה אחרת מול ארגוני פשע. מוכרחים צבא שיילחם בנשק נגד אויבים, כי במילים יפות אי אפשר לתת ביטחון; עדי מדינה הם הנשק של המדינה נגד ארגוני הפשע. אבל מה כבר השגתם במקרה דנן בעזרת עדי מדינה? הגדרתם מראש את ראש הממשלה כראש ארגון פשע, וכדי להפלילו בשוחד גייסתם שלושה עדים נגדו, באמצעות הדלפות ולחץ תקשורתי כבד, בלי זכות הגנה ראויה לנאשם, שכבר הורשע במשפט התקשורתי. מזעזע.
כבר נאמרו כמה דברים על כך שאין שום תקדים בכל העולם לאישום בשוחד בגין סיקור תקשורתי, וזה תקדים היסטורי המתאים רק לנתניהו בגין האובססיה שלו לתקשורת. אבל חשוב להוסיף עוד דבר. הנחת יסוד מובנת מעצמה בתיקי נתניהו היא שהסיקור שלו בתקשורת בכלל, ובאתרים הנידונים בפרט, היה בתחום הסביר גם אם לא היה הוגן, ולכן כל הטיה של הסיקור היא טובת הנאה פסולה, ואם נדרשה תמורה, זה שוחד.
אלא שנתניהו מצוטט בתיקי החקירה כאומר בפירוש: "היחס אליי ואל משפחתי היה מוטה לרעה בהיקף חסר תקדים, וכל שביקשתי היה קצת פחות השמצות וביקורת תוקפנית". את הטענה הזאץ אפשר לבדוק. פשוט פונים לכמה מכוני מחקר העוסקים בתקשורת כדי שישוו את יחס התקשורת הישראלית לראשי ממשלה קודמים (מאז שמעון פרס): כמה כתבות אוהדות, כמה ביקורתיות, כמה שליליות ותוקפניות, במשך תקופות מקבילות – בהשוואה לנתניהו כראש ממשלה טרם החקירות.
אילו הסיקור של נתניהו היה בתחום הסביר, היה מקום לבחון את השאלה העקרונית של שוחד בגין הטיה של הסיקור לטובתו. אבל אם יוכח שהייתה אובססיה תקשורתית נגדו, כי אז כל בקשותיו להוגנות היו צודקות.
