לפני עשרים שנה בדיוק יצאתי עם כוח קטן של סיירת צנחנים למבצע בעומק לבנון במטרה לפגוע במחבלי חיזבאללה. אחרי הליכה של כעשרה ק"מ, כשכבר הגענו לאזור שבו היינו צריכים לחכות למחבלים ולהניח מטענים, נפתחה אש תופת לעבר מפקד הסיירת איתן בלחסן וקצין ההנדסה לירז טיטו. איתן ולירז נהרגו במקום. יחד עם כמה לוחמים בפיקוד דוד גרנית, מפקד הצוות שלנו, ניהלנו דקות ארוכות קרב קשה, כשמטרים בודדים מאיתנו נמצאים המחבלים. במהלך הקרב גם דוד נפגע מאש המחבלים, ונהרג.
ימים ספורים אחרי הקרב ההוא נהרג גם תא"ל ארז גרשטיין, מפקד יחידת הקישור ללבנון. מאז השבוע ההוא תפס תאוצה הקמפיין שהוביל ארגון "ארבע אמהות" למען יציאת כוחות צה"ל מרצועת הביטחון. אהוד ברק הצהיר כעבור כמה חודשים שכאשר ייבחר לראשות הממשלה יוציא את צה"ל מלבנון. לקמפיין הצטרף אחד מחברינו, מטובי לוחמי הסיירת, שקישר בין תפקודו בקרב ובין תמיכתו באמו ובחברותיה בארגון ארבע אמהות.
כבר עשרים שנה צה"ל אינו בלבנון, אחרי שהשאיר את מחבלי חיזבאללה צוהלים מעבר לגדר. חזרנו להילחם שם במלחמת לבנון השנייה, ושוב יצאנו עם זנב בין הרגליים. כעת נראה שיש לנו פרספקטיבה מספקת כדי לנתח את ההנחות שעמדו בבסיס המאבק ההירואי של ארבע אמהות, שסחף את המדינה ושינה בתוך זמן קצר את עמדת הציבור אודות האחיזה הישראלית בדרום לבנון.
ארגון ארבע אמהות צדק בכך שהפנה זרקור אל הקיבעון המחשבתי שהיה לפיקוד הבכיר של צה"ל ולדרג המדיני בשנים האחרונות לשהותנו ברצועת הביטחון. נשות ארגון ארבע אמהות, שהיו אמנם ללא כל הכשרה צבאית אבל עם אינטואיציה בריאה, טענו שלפי האופן שבו צה"ל מנהל את הלחימה בדרום לבנון, עדיף מבחינה צבאית להגן על הגבול מהגדר ולא מתוך רצועת הביטחון.
מח"ט גולני שמואל זכאי קרא להן "ארבע סמרטוטות", ובכך ביטא את הזלזול של מפקדי הצבא בתנועה העממית, אבל היום אין מפקדים בכירים בצבא שמציעים לחזור לרצועת הביטחון. הנשים צדקו והגנרלים טעו.
הציבור אולי הבין שגם בנושאים צבאיים־אסטרטגיים אסור לסמוך יותר מדי על דעתם של קציני צבא, שלעיתים לא מורדים בפרדיגמות. אבל במאבק של ארבע אמהות הייתה טמונה עוד הנחה, ובה הן טעו בגדול.
טענתן המרכזית הייתה שחיזבאללה מבטא את רצון העם הלבנוני, שאנו פלשנו לאדמתו, וכל רצונו הוא לשחרר את אדמתו מהכיבוש הציוני הזר. "ברגע שניסוג מלבנון", הן אמרו, "הם יניחו את נשקם ויחזרו לעבוד את האדמה". ממש כמאמר הנביא: "וכיתתו חרבותם לאִתים".
מאז שנת 2000 אנו עדים לקריסתה של התפיסה שמקור הסכסוך בינינו לבין הערבים הוא טריטוריאלי. אחרי שפרופ' בני מוריס התפכח וחזר בתשובה, הוא סיכם כך את הסיפור: "אחד הדגשים הוא העניין של הג'יהאד, והתפיסה שאנחנו כישראל שלוחה של המערב, והחשש מזה. נתפסנו כנטע זר של המערב במרחב, הג'יהאד הקטן נגדנו נתפס כחלק מהג'יהאד הגדול". חיזבאללה לא לחם נגדנו כי פלשנו ללבנון, אלא כחלק ממלחמת דת גלובלית. את העובדה הפשוטה הזאת לא הבינו ארבע אמהות אז, וגם היום לא מבינים חלק מהגורמים הפוליטיים.
כעבור עשרים שנה אפשר לסכם ולומר שלמדנו מארבע אמהות את כוחה של המחאה האזרחית, אך באותה נשימה יש לומר שהנסיגה מלבנון הוכיחה שהטענה הבסיסית של הימין, שהסכסוך אינו טריטוריאלי, נכונה. אולי זאת הסיבה לכך שבבחירות 2019 כמעט כל המפה הפוליטית מגדירה את עצמה כמרכז־ימין.
