זה שנות דור, מפלגות המרכז למיניהן – ד"ש של 1977, מפלגת המרכז של 1999, קדימה של אריאל שרון, יש עתיד של יאיר לפיד וכחול לבן של היום – הופכות ללהיטי הפוליטיקה. הן מלהיבות לא מעט בוחרים שבחלו ברטוריקה משסה ולעומתית של קצוות, וגם כאלה שמבינים שבעיות המדינה מורכבות מכדי להיות מוכרעות רק בהנחה שמחנה אחד צודק בכול, ולא משנה באיזה תחום מדובר: מדיניות חוץ וביטחון, דת ומדינה, או חברה וכלכלה.
מנגד, המפלגות האלה נוטות להיעלם כמעט באותה מהירות שבה באו לעולם, וחזרת התופעה גורמת לכך שגם במהלך חייהן הקצרים, יש רבים המטיחים בהן את הכינוי "מפלגות אווירה" וטוענים שבאו רק כדי לתפוס את השלטון, ולשם כך הן משתדלות לעמעם מסרים ולנסות למשוך את כלל הקהלים.
יש לציין שגם כשלשלטון מגיעות מפלגות שלכאורה הזדהו בבירור כימין או כשמאל, הן עוברות כמעט בהכרח תהליך התמרכזות. בגין הימני מסר את חצי האי סיני והסכים לתוכנית אוטונומיה לפלסטינים; שרון יזם את ההתנתקות; רבין ופרס ניהלו מול הפלסטינים מערכות שלא היו פחות עקובות מדם מאלה שניהלו עמיתיהם בימין.
השורה התחתונה כמובן מעורפלת: לא ברור אם מפלגות מרכז הן טובות או רעות. התשובה טמונה אולי בוויכוח תיאולוגי. הרמב"ם טען, כידוע, שהדרך הטובה לאדם היא שביל הזהב – דרך האמצע שבין תכונות הקצה, לא קמצן ולא פזרן, לא שש אלי קרב ולא פחדן. כמה מאות שנים אחר כך טען הרבי מקוצק, החד והחריף שבגדולי החסידות, שבדרך האמצע, היינו בכביש, הולכים הסוסים; בני האדם הולכים בשוליים. רוצה לומר: מי שליבו לב אדם צריך לבחור לו עמדת קצה לוהטת, ולא עמדת ביניים פשרנית, היאה לסוסים.
הדילמה רק מחריפה מול שתי האמירות החדות האלה. דרך האמצע היא בבחינת שביל זהב, או שביל סוסים? האם אפשר בכלל ליישב בין הרמב"ם לרבי מקוצק? אפשר לחשוב על דרך מסוימת ליישוב: אכן, בני אדם הולכים בקצוות, על המדרכה, אבל הם הולכים בו־זמנית בשתי המדרכות, וגם חוצים לעיתים קרובות את הכביש, ממדרכה למדרכה.
הרב עדין שטיינזלץ כתב בדיוק בעניין הזה שדרך האמצע היא דרך הסוסים והבהמות כשהיא מנסה להיות "הממוצע בין הניגודים", פשרה בורגנית שרק רוצה לרצות את כולם. אבל היא הופכת לשביל הזהב כשהיא "המיזוג בין הניגודים" – היינו, כשהיא מביאה בחשבון את גרעין האמת שיש בכל עמדת קצה, ומנסה לממש את כל הגרעינים הטובים האלה בו־זמנית. ועוד אמר שטיינזלץ ששביל הזהב של הרמב"ם מכוון לעמדה הנכונה מבחינה אינטלקטואלית, בעוד הרבי מקוצק כיוון לשאלת הרגש והלהט: אדם שלא חי את עמדותיו, תהיינה מה שתהיינה, בלהט של עמדת קצה – הריהו בבחינת סוס.
אם נעניק לכך תרגום פוליטי עכשווי, תתקבל התמונה הבאה: מפלגת מרכז ראויה אינה מנסה להסתיר ולעמעם את עמדותיה ולהיות חיוורת ופשרנית, אלא ההפך. צריכים לשכון בה גם להט של אהבת הארץ וגם להט של חתירה לשלום; גם להט של רצון בהמשכיות יהודית וגם להט של דאגה לכבוד האדם; גם להט ביטחוני וגם להט לזכויות אדם. זו מפלגה שעמדתה המדינית אינה "חצי שלום" ועמדתה הביטחונית אינה "חצי מלחמה". היא תגלה נחישות בחתירה לשלום ונחישות במאבק הביטחוני. המציאות כמובן מחייבת לעיתים גם עמדות אמצע ולא רק עמדות קצה, אבל גם הן צריכות להיקבע לפי השאלה מה הפתרון הנכון, ולא איך למצוא חן בעיני כמה שיותר אנשים.
עוד מאפיין חשוב למפלגת מרכז ראויה לשמה: אשתי המנוחה במבי המשילה את החברה הישראלית לפיצה. כל מגזר הוא בבחינת אחד המשולשים. הקצה המחודד של כל אחד מהמשולשים נמצא במרכז הפיצה, קרוב לקצוות של המשולשים האחרים יותר משהוא קרוב לחלק הרחב שלו עצמו. הנמשל: מנהיגות החברה הישראלית צריכה לבוא מאנשים שמעדיפים את עמדת המרכז, הרואה את האינטרס הממלכתי ואת הקרבה לכלל הצרכים ולכלל המגזרים, ולא מאלה הרואים רק את האינטרסים של עצמם, של המגזר שלהם, או אפילו של הרעיון האחד שהדגישו כל חייהם.
