אני לא אדם דתי, ומעולם לא הייתי. גדלתי בבית חילוני יחסית, שאמא מדליקה בו נרות בכל ערב שבת, שומרים בו כשרות בסיסית נטולת שני כיורים, בכיפור צמים, בפסח מצים, בחנוכה מדליקין ובפורים מתחפשין. לא הרבה יותר.
עם השנים התחזקה דמותי היהודית ואפילו אספתי כמה מצוות פה ושם, אבל בכל הנוגע לעשרת הדיברות אני ככה־ככה: מאוד חזק בלא תרצח, מעולה בלא תנאף (אולי קצת עם מכבי חיפה, אבל לא מעבר), ואין לי אלוהים אחרים על פניו ואני גם די בסדר בלא תגנוב. מה שכן, עליי להודות שכילד נהגתי לפשפש מדי פעם "בטעות" בכיסי מכנסיו של אבא בחיפוש אחר שטר סורר, שרכשתי בו חבילות קלפים של שחקני כדורגל. יסלח לי אבי, אבל אני בטוח שהוא היה נותן לי 20 שקל בכיף אילו היה יודע כמה אני מחכה לג'וקר הכסוף של אלון מזרחי האווירון.
ויש גם דיברות שאני פחות חזק בהם: אני נושא את שמו לשווא לעיתים, ואף שהצהרתי שאין לי אלוהים רשמי על פניו הייתה תקופה שמטאליקה היו בעיניי סוג של כוח עליון, ובכל הנושא של כיבוד הורים – באמת שאני משתדל, אבל השנה האחרונה בלי אבא גרמה לי להבין שתמיד אפשר לכבד יותר.
מאז שאני אבא בעצמי, לעומת זאת, אני מוצא את עצמי מתחבט לא מעט בתחום הלא כל כך ברור הלכתית שעוסק באמירת אמת, בעיקר כשזה מגיע לילדים. אומנם הדיבר "לא תענה ברעך עד שקר" מתייחס לעדות בבית משפט, אבל בואו נאמר שגם על ההוראה הכללית "מדבר שקר תרחק" אני לא מקפיד באדיקות.
זה לא שאני משקר בנושאים מהותיים, אבל יוצא שאני יושב על בירה עם חבר בשש בערב, וכששירן מתקשרת אני מוציא את המחשב, דופק חזק על המקשים ומספר לה שאני בדיוק באמצע ישיבת כתיבה על פרויקט שיכול לסדר אותנו כלכלית לחמש השנים הבאות. או, לפעמים, כשהיא מתקשרת בדיוק בארוחת צהריים ושואלת מה אני אוכל, ייתכן שאענה "סלט". זה לא שקר גמור, בתוך לאפה עם שווארמה תמיד יש קצת סלט. או, כשהיא שואלת אם אני זוכר שמחר בערב יהיה החיסון של הילדים, אני אומר בטח ורץ לבטל ארבעה דברים שקבעתי בדיוק למחר בערב.
אגב, יש לי אישור הלכתי לשקרים האלה – כמו שהסביר לי אלעד, הרב האישי שלי. אני מדבר על הבחור החרדי ההוא שדפק בדלת של חבר טוב שלי לפני כמה שנים בערב של גמר ליגת האלופות, סירב לקחת תרומה, ומאז מעביר לחבורת תל־אביבים שיעור קבוע על פרשת השבוע, שנעשה קבוע אפילו יותר מאז שנולדו הילדים. התורה, בדרכה המיוחדת, מתירה "לשנות" את האמת אם מדובר בעניינים של "שלום". אני מדבר על שלום בית, כן? לא על מנהיגים שאומרים "דין נצרים כדין תל־אביב" ואז רצים לעשות "שלום" עם עצמם בעזה.
לא תאכל, יבוא שוטר
סלח לי היושב במרומים, אבל אם אתה רוצה שארחק מדבר שקר – בבקשה תעשה את הילדים קלים יותר להפעלה. אני משקר להם המון. אלעד כועס עליי, אבל מה אני יכול לעשות? שקרים עושים את העבודה. אלף הסברים על כמה חשוב לצחצח שיניים לא הועילו כמו הפעם ההיא שהסברתי לעולל שאם לא יצחצח, יגיע שוטר וייקח לו את הצעצועים. או שאם הוא לא יאכל, הבטן שלו תידבק לגב ואז נצטרך ללכת לרופא בטן־גב שיסדר את זה. או שאם לא ירוקן חול מהנעליים לפני שהוא נכנס הביתה, מפלצת החול תגיע בלילה לאסוף את מה ששייך שלה.
אני יודע, זה לא חינוכי, מסוג הדברים שאם אתה בא איתם לתוכנית של מיכל דליות היא צורחת עליך חצי שעה. אבל – רבותיי הטהרנים, שאני בטוח שגדלו על השקר "אם לא תאכל יבוא שוטר" – זה עובד. וכשיש לך עולל בבית ועוד שני זאטוטים, אם משהו עובד, אתה ממשיך איתו.
לא הכול הפחדות אצלנו. יש לנו גם שקרים חיוביים. השקר הנוכחי מאוד נוצץ: העולל כבר בן שלוש וחצי, ואמו התחרותית־בהגזמה החליטה שלא ייתכן שהוא יפגר אחר חבריו לגן בגמילה מהגומי השקוף. לרגל המאורע השקנו לפני שבועיים את שקר פיית המוצצים: בכל לילה שבו העולל יצליח לישון בלי מוצץ, "הפיה הטובה" – המוכרת לכם כשירן – תשאיר לו מתנה על הכרית. חבל רק שכשאני מבקש ממנה לרכוש מתנות זולות ופשוטות, היא חוזרת מהחנות עם אוסף צעצועים למתנת יום הולדת ארבע לילד שגר בקיסריה. ופיית האשראי לא עוזרת כאן.
אין שינה בלי מתנה
ברור לי שבעולם ההורות החדשה ילדים הם בכלל לא ילדים אלא חברים שווי זכויות במשפחה ושותפים לחיים, והטור הזה לא בדיוק טרנדי. שימותו הטרנדים. פעם היה מותר להוריד פליק לילד, וזה נורא בעיניי, אבל מה כל כך נורא בלהפליק קצת לאמת? למה אני צריך לבזבז שבועיים בלהסביר לעולל שחשוב להיגמל ממוצץ כשאני יכול להמציא פיה שתשחד אותו? למה זה סבבה להכין את הילדים לחיים האמיתיים עם כל מיני ספרי ילדים בנושאי שוויון בין המינים וקבלת האחר, אבל זה לא סבבה להכין אותם לעולם שבו פה ושם יעבדו עליהם?
שקר הוא בסך הכול קיצור דרך להשגת מטרה. וכשיש לך שלושה ילדים קטנים, שובבים וצווחניים, אתה תיקח כל קיצור דרך שיציעו לך.
שבועיים אחרי שהניסוי החל, וכשאני עם 600 שקל פחות בכיס, אני גאה לעמוד מולכם ולהגיד שזה עובד. כן, שקרים עובדים. הילד היה מתעורר באמצע הלילה, בוכה ומחפש את המוצץ, אבל הוא כבר לא זוכר אותו. מצד שני, כבר שלושה ימים הוא קם בכל בוקר ובוכה כי אין לו מתנה על המיטה (לא הספקנו לעבור בחנות). אלוהים, כמה שאני מתגעגע למוצץ.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
