במסגרת קמפיין הבחירות עלתה השבוע רביעיית מנהיגי מפלגת 'כחול־לבן' לרמת הגולן. ראש הרשימה, בני גנץ, נעמד מול המצלמות והכריז ביהירות השמורה לגנרלים: "יש לנו 117 שנות ניסיון צבאי". עוד הוסיף גנץ, בגאווה בלתי מוסתרת, כי "כאן בוגי לחם, כאן גבי לחם, כאן אני פעלתי מבחינה מבצעית".
לידו עמד, כטירון נבוך, יאיר לפיד. זה היה רגע טראגי. ניכר היה שאין לו מה לתרום לדיון, ושחבורת הרמטכ"לים לא סופרת אותו. מבחינתם, הם נלחמו כאן – הוא היה כתב 'במחנה'. הם פיקדו, ביצעו, הובילו – הוא לכל היותר דיווח. הם עשו – הוא ראיין. תמונה שהגיעה מעצירה נוספת של החבורה בצפון, הפעם לצורך הפגנת עממיות ב"פלאפל עמר", מראה את לפיד יושב נוגה בצד, בזמן ששלושת הגנרלים בדימוס עולזים בגיל השמור לפריסה צה"לית.
לפיד, שהיה אמור להוביל עד לפני חודשים ספורים מהפך שבסופו הוא עומד בראשות הממשלה, הפך לניצב. ממנהיג לאומי בחולצת טריקו שחורה, הוא דמה השבוע ל"לירן חולצה אפורה", בחור בעל כישרון להידחק לפריים בצילומי שטח בטלוויזיה.
לא צריך להיות חדי עין כדי לשים לב לכך שמשהו בעיניים של לפיד כבה בשבועיים האחרונים. אט אט מחלחלת לתודעתו ההבנה שהוא עשה את טעות חייו. שברגע של חולשה הוא חתם על הסכם האיחוד עם גנץ, והפך ממתמודד על ראשות הממשלה, מנהיג יחיד ובלתי מעורער במפלגתו, חביב השמאל והתקשורת – למי שצריך להיאבק על מקומו בצילום, להידחף למיקרופון, להרים את הקול כדי להישמע, וכל זה רק כדי לדברר סיסמאות שמישהו אחר מכתיב ולהסביר החלטות שמישהו אחר מקבל.
'יש עתיד', מפלגתו של יאיר לפיד, מפעל חייו הפוליטי, הפכה לקישוט במפלגת הרמטכ"לים, שנבנית על ניסיון ביטחוני ועל הדימוי שנהנים ממנו מפקדים בכירים בצה"ל. "הפוליטיקה החדשה", מונח שלפיד הטמיע כדי לבשר על החדשנות החברתית, העדכניות והנמרצות שהוא מביא איתו, הפכה לסרח עודף בפוליטיקה מיושנת ולאה של גנרלים מדושני עונג עצמי נוסח מפא"י.
החלום של לפיד הולך ונגוז. הוא נלחם על תשומת לב מול שלושה חבר'ה מגובשים מהצבא, שמבינים זה את זה במבט. הם זחוחים ומלאי ביטחון, ומשדרים שהם לא מעריכים אותו; איחוד המפלגות מנותב לכיוונם, לנקודות החוזק שלהם ולמסרים שנוחים להם. לפיד הפך לגלגל הרביעי בתלת־אופן, וחזר תוך שבועיים 20 שנה לאחור.
מתוך כך אפשר להבין את הטעות הלא אופיינית של לפיד, כאשר נשאל השבוע על מספר הנשים הנמוך בהובלת 'כחול־לבן'. הוא תירץ זאת בלחץ הקמת הרשימה, ואז ביקש מאורנה ברביבאי, שהייתה אלופה בצה"ל, לקום כדי שיראו אותה. כאשר סירבה אמר: "יש מעט נשים, וגם הן לא ממושמעות", וצחק בהנאה מבדיחתו.
לפיד התנצל, והתקשורת מיהרה לסלוח. אבל השגיאה הזו, דווקא כלפי מי שהגיעה לדרגה בכירה כל־כך בצה"ל, איננה תלושה מהקשר משבר המנהיגות של לפיד. סמכותו התערערה לצד הקצינים הבכירים, שרגילים לציות אוטומטי, וכפיצוי לכך הפכה ברביבאי במחי משפט ל"אישה לא ממושמעת". ייתכן גם שגנץ ואשכנזי, שנתפסו בעבר ביחס בעייתי כלפי נשים, יוצרים אווירה שוביניסטית שמאפיינת לא מעט בכירי צבא לשעבר, וזו חלחלה להתבטאות הלא ראויה של לפיד.
החיפזון מן השטן
לפיד הרוויח ביושר את הדימוי הטראגי החדש שלו. ומבחינתי הטרגדיה הזו אישית, מכיוון שלוּ הייתי צריך לבחור בין שלושת הרמטכ"לים ללפיד – הייתי בוחר בו. לטעמי כאשר לפיד יוצא מדף המסרים ומתייצב עם עצמו בטריקו שחורה, מתקבל משהו אותנטי וטוב בהרבה מאשר הרמטכ"לים הריקים והשבלוניים שלצידו.
לכן כשלפיד נכנס לפוליטיקה שמחתי, אבל מאז אין צומת שהוא לקח בו את הפנייה הנכונה. הוא התחיל ב"ברית האחים" והמלחמה בחרדים, עם הרטוריקה הילדותית של "הפוליטיקה החדשה". מאז בחירות 2015 הוא עבר למסרי "שלום ואחווה, פיוס ואהבה", לצד קמפיין מחויט עם שלל ציוצים מגוחכים שמייחסים לו הישגים מדיניים בינלאומיים. זה היה דביק ונוראי, אבל בשל הקריסה הפנימית של השמאל, לפיד, כברירה היחידה שנותרה, עלה בסקרים – עד שהתחיל להאמין שהוא נותן פייט לנתניהו.
כך איבד לפיד את האותנטיות והלבביות שאפיינו אותו כשנכנס לפוליטיקה, והפך לעוד מוצר מדף צפוי של קמפיין "רק לא ביבי". לא שאני סבור שלפיד קורץ מחומר של ראש ממשלה, אבל אני כן חושב, אף שאני חולק על אינספור דברים שהוא אומר ועושה, שהוא היה יכול להיות פוליטיקאי שמשאיר חותם חיובי על ישראל. בוודאי יחסית לחבורת הגנרלים הבנאליים שמקיפה אותו.
במקום זאת, לפיד מוצא את עצמו היום בנקודת אל־חזור הקריטית ביותר בקריירה הפוליטית שלו. הוא איבד בשנים האחרונות את ייחודו ואת קולו והפך את עצמו לחיקוי של נתניהו, במחשבה שכך יחליפו. הוא איבד גם הרבה אותנטיות כששיחק את המשחק הציני של "המרכז", שבו הוא מסרב לשבת עם נתניהו ואז תוקף אותו על הקואליציה הימנית שלו. כעת איבד לפיד את מעמדו לא רק כמנהיג, אלא גם כברירת המחדל של מחנהו הפוליטי. בצומת 'כחול־לבן' לפיד עלול לגלות שבחר בדרך ללא מוצא.
בסופו של חשבון, הטעויות המרכזיות של לפיד הן תוצאת חוסר סבלנות וחוסר צניעות. לוּ היה מקבל את העובדה שהוא עדיין לא נתפס בציבור כמחליף ראוי לנתניהו, ועליו עוד לעבור דרך ארוכה בפוליטיקה, לצבור הישגים, ניסיון ומעמד כדי להתייצב כמתחרה רציני בזירה, הוא היה בונה רקורד של מנהיג לאומי תחת נתניהו. נתניהו בעצמו, אחרי שכבר היה ראש ממשלה, חזר לפוליטיקה כשר אוצר בממשלת שרון, והחזיר את עצמו לתודעה הציבורית כמנהיג לאומי בעבודה קשה.
אבל לפיד רצה הכול מהר ובלי פשרות. אם לא היה מחרים את הימין, הוא היה היום במעמד של שר מנוסה וותיק, שמוביל מפלגה אחראית בעמדת זינוק לשלטון. במצב כזה, גנץ היה מצטרף למפלגתו כסגנו ללא היסוס. אבל לפיד נסחף בעצת יועצי אחיתופל שלו לאופוזיציה נרגנת, וכעת הוא יוצא לעוד הרפתקה פוליטית, שהופכת אותו לשחקן משנה במפלגה חדשה, שהשתלטה על הנכסים שצבר בפוליטיקה והותירה אותו להילחם על מעמדו מול מי שצברו "117 שנות ניסיון צבאי". 
