לפני שנתיים הצטרפתי לקבוצת ריצה. תמיד אהבתי ספורט, מאז שאני זוכרת את עצמי אני בתנועה, וכן, אני מכלילה את ההרקדות־ראש־חודש שבהן דהרתי כג'מוס מצוי. כמו נשים רבות, העדפתי שיעורים קבוצתיים. רקדתי את ברכיי למוות בשיעורי אירובי מדרגה, והרגשתי שאת הכי יפה כשג'יין פונדה לך. הייתה אפיזודה חולפת עם ספינינג, ומשהו קצרצר שלא הבשיל לכדי כלום עם יוגה. ואז התחלתי לרוץ.
לא ידעתי לרוץ בכלל אבל התברכתי במאמן מספרטה ובקבוצה של נשים אמיתיות. שזה אומר, גיל סביב הארבעים, בערך ארבעה ילדים ובממוצע 400 תירוצים. ביחד למדנו לרוץ, משכנו קדימה אחת את השנייה. צחקנו, התלוננו, נתנו טיפים ותוך כדי הפלאנקים גם החלפנו מתכונים לשבת. כולן ביחד אבל כל אחת מול עצמה.
בריצה הקושי מחולק לעשרה אחוז הקושי בריצה, ו־90 אחוז הקושי לצאת אליה. כי קר, כי חם. כי מוקדם, כי מאוחר. כי אני עם פן, כי אתמול חפפתי. כי היה לילה נוראי, כי צפוי יום קשה. ולמרות שאת יודעת כמה מהממת ההרגשה של ה"אחרי", את לא מצליחה להזיז את עצמך לכיוון חולצת הנייק הארוכה של בעלך.
נגיד במוצאי שבת. הדבר היחיד שמצאתי שגואל אותי מתחושת הפח האורגני שאני חווה כל מוצאי שבת זה לצאת לריצה. אבל למי יש כוח, עם כל הג'יפה בנפש ובגוף, כל מה שבא לי זה להקל קצת על מערכת העיכול שלי ולהכין לעצמי שקשוקה. או בבוקר מוקדם, כשאני יודעת שהכי כיף זה לסיים עם הריצה בבוקר, ואז מגיע רבע לשש ואת אומרת: אבל חושך. מה אני, תן?
אני חושבת שצריך בשלות מסוימת כדי לחוות כמו שצריך את הסגולה שבריצה. כדי להפיק תהליך נפשי יחד עם הפיזי. אישה צריכה לעבור כמה וכמה דברים בחיים שלה, כי קבוצה או לא, היחידה שדוחפת אותך קדימה בריצה, זו את. אני תמיד יכולה לעצור, מי יגיד לי משהו. אני יכולה לתת תירוצים מפה עד בנייני האומה. המחשבה היא המובילה של הריצה עוד לפני הרגליים. המקום המושלם לתרגול של חשיבה חיובית. זה להחליט על מה אני חושבת – האם על כמה נשאר או על איזו אליפות אני וכמה כבר עשיתי. זה לבחור מה להגיד לפרטנרית שלך: "את לא עוזבת אותי", או "את איתי עד הסוף". להחליט לדייק כל מילה ולא להשתמש במילים שליליות. וכל הזמן לשפר את עצמי רק מול עצמי. להתגבר על האכזבה שבאימון לא טוב. לקבל את המיקום ההורמונלי החודשי שמשפיע גם הוא על הביצועים שלך.
לא בכל גיל יכולתי להגיד לעצמי "את יכולה". אם החיים הם טיפוס על הר (מה נסגר עם המטאפורות מתחום הספורט האתגרי הפעם), עד לפני כמה שנים הסתכלתי רק למעלה על כל אלו שלפניי, ועל כל הפסגות שעוד לא כבשתי. היום אני יכולה להסתכל למטה בלי לפחד ולהגיד: בוא'נה, עשית דרך. אני רואה את זה סביבי, נשים שכבר מבושלות, בטוחות. בזוגיות שלהן, באמהוּת שלהן. בערך שלהן במקום העבודה. שעכשיו יכולות להתחיל לרוץ ולדחוף את עצמן קדימה במילים כמו: את תותחית, קטן עלייך, אלופה, לוחמת.
לי לוקח המון זמן להירדם, תמיד המוח שלי עובד. עוד סטטוס, עוד ויץ, עוד פאנץ' להופעה, עוד רעיון לטור, עוד תסריט לקליפ. מצאתי שהרגעים שהמוח שלי התחיל לעבוד הכי יעיל, הכי יצירתי, הכי מוצף חלומות ורעיונות – זה בזמן שאני רצה. בזמן הזה שהרגליים בקושי מרימות את עצמן, כשצריך להסדיר נשימה. צלילות. פוקוס ותחושה טובה.
אני יושבת בשבוע האחרון ומרפרשת הלוך ורפרוש את הנאום של אופרה וינפרי בטקס פרסי גלובוס הזהב. כמה מודעות יש לאישה הזאת, היא יודעת שהיא משנה חיים של אנשים ונשים. היא יודעת שהיא עושה שינוי. אבל למען האמת, אין באמת אפשרות להגיד למישהי "את יכולה", דברים קורים רק כשאת תגידי את זה לעצמך. כל הזמן. את יכולה. באותו מבט מלא אמונה, נטול כל ספק, שאנחנו מסתכלים על הפעוט שלנו כשהוא עושה את הצעדים הראשונים. אנחנו יודעים במאה אחוז שהוא יכול, שזה יקרה. אם לא היום אז בעוד כמה ימים. הלוואי שככה נסתכל על עצמנו פנימה ונדע שאנחנו יכולות. שזה יקרה – אם לא היום אז בקרוב.
אוף, הטור הזה כל כך מתאים לחודש מרץ, באזור יום האישה. אבל בא לי לכתוב אותו עכשיו. ואני יכולה.
לתגובות: revitalv@makorrishon.co.il
