ביום חמישי האחרון יצאתי לאירוע משפחתי. אחות של שירה חגגה יום הולדת עגול, אז נפגשנו כדי לחגוג לה, ביחד, במסעדה חמודה בכפר הרא"ה. היה ערב טוב ופשוט. אכלנו אוכל טעים, שרנו שירים מצחיקים, שיחקנו משחקים מטופשים ובירכנו ברכות אוהבות. כמו שעושים כשמשפחה.
אירועים משפחתיים כאלה תמיד מבלבלים אותי. התא המשפחתי שבו גדלתי היה קטן ומוזר, היו בו רק שני אנשים – אני ואמא שלי. אבל מאז שהתחתנתי, המושג המורכב הזה "משפחה" השתנה לי לגמרי. יש לי מלא אחיינים מתוקים, אני נוסע לחופשות מאורגנות, ליל הסדר הפך לאירוע המוני והווטסאפ קורס תחת עומס הקבוצות.
זאת האמת. מאז שהתחתנתי יש לי משפחה חדשה להתקיים בה, ולהתנחם בה. זאת הנדוניה המופלאה שקיבלתי. ולפעמים אני מוצא את עצמי באירועים כאלה, מתוקים ונינוחים, עם דמעות מבלבלות וטובות בעיניים. דמעות של שייכות. של ביטחון. ושל אהבה. דמעות של יש לי משפחה בעולם הזה. סוף כל סוף.
בכל מקרה. יצאנו מהמסעדה, בשעת לילה מאוחרת. גשם כבד ירד. רצנו למכונית, הפעלנו את החימום, והתחלנו לנסוע ברחובות כפר הרא"ה. הכביש היה פנוי ורטוב. הווישרים העייפים בקושי יכלו לשאת את הטיפות הכבדות. שתי דקות אחרי שיצאנו לדרך, ראיתי על האספלט מולי חיה פצועה, מתנשפת ומחרחרת. האטתי את הרכב בבהלה. הפנסים האירו את החיה האומללה באור אכזרי. לא ידעתי מה לעשות.
יצאתי מהאוטו. התקרבתי לחיה באיטיות. הגשם השתולל עליי, והבטן שלי התכווצה מפחד. מקרוב ראיתי שזה תן. נראה לי. תן גדול ואפור. עם פצע ענקי בצלעות, ושלולית איומה של דם בין הרגליים, שהלכה ונשטפה בגשם המופרע. התן ראה אותי, אבל לא הצליח להרים את הראש. הוא היה גמור. מהפה שלו יצאו אדים, ובועות קטנות של רוק וקצף. רציתי ללטף אותו, אבל פחדתי. רציתי לגרור אותו מאמצע הכביש, אבל לא היה לי אומץ. בסוף חזרתי לאוטו. רטוב ומבוהל.
הוצאתי את הפלאפון. חיפשתי "תן" בגוגל. עלו לי מלא תמונות של תנים יפים ולא גוססים. הבנתי שצדקתי – זה תן. חיפשתי בגוגל "וטרינר בעמק חפר". מצאתי מספר טלפון חירום והתקשרתי אליו. האישה שענתה הייתה נחמדה. היא אמרה לי לא להתקרב לתן, ואז הבהירה לי שאין לה מה לעשות. שאני צריך להתקשר לכונן של רשות הטבע והגנים.
התקשרתי לכונן. הוא היה נחמד, אמר שהיה שמח לעזור, אבל זאת לא האחריות שלו. אני צריך להתקשר למועצה, הם אמורים לטפל במקרים כאלה. התקשרתי למועצה, אבל לא הייתה תשובה. התקשרתי שוב. אבל שוב לא הייתה תשובה.
לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לחבר טוב שלי, בכר. הוא טבעוני. ורגיש. וחכם. הוא איש לסמוך עליו. ובכלל, הוא הרבה יותר טוב בחיים האלה ממני. הוא בטוח ידע מה לעשות. בכר ענה מיד. מה קורה, יאירקה, הוא אמר. אתה בסדר, מה אתה מתקשר בשעה כזאת. הכול בסדר, אמרתי. אבל יש מולי על הכביש תן גוסס. הוא מחרחר ומפרפר. יש לו פצע ענקי בצלעות. יוצא לו קצף מהפה. הבטן שלו עולה ויורדת באיטיות. ואני לא יודע מה לעשות.
בכר שתק לרגע, ואז אמר, בקול נחרץ וקר – תדרוס אותו. שתקתי גם אני. מלמלתי, מה. בכר אמר שוב, תדרוס אותו, יאיר. זה מה שאתה צריך לעשות. זה מה שאני הייתי עושה. תדרוס אותו. הוא סובל. הוא לא הולך לשרוד. שאלת אותי מה לעשות. זאת התשובה שלי. תדרוס אותו.
ניתקתי את השיחה. הסתכלתי על שירה בשקט. שירה הסתכלה עליי. אני לא יכול לדרוס אותו, אמרתי לה. זה הדבר הנכון לעשות, אבל אני לא יכול לעשות את זה. הסתכלתי שוב על התן האומלל שגסס על הכביש. הוא היה חלש, מיואש, וספוג במים. פעם בכמה שניות הגוף שלו התקפל במין עווית מוזרה. חשבתי לעצמי, בכר צודק, אני צריך לדרוס אותו.
התקשרתי שוב לבכר. אני לא יכול לדרוס אותו, אמרתי. זה גדול עליי. בכר אמר, אני מבין אותך. אני גם לא בטוח שהייתי דורס אם הייתי שם. קל לומר דברים כאלה מרחוק. אז מה לעשות, שאלתי. אין מה לעשות, בכר אמר. סע משם. אין לך מה להישאר שם. אתה יודע כמה תנים דרוסים יש עכשיו בעולם, כמה חתולים קופאים עכשיו למוות, כמה פרות עומדות עכשיו בתור לשחיטה. אין מה לעשות, יאירקה. אין לך מה לעשות עכשיו. סע משם. חלאס.
חשבתי לעצמי, בכר צודק, חלאס. בלעתי את הרוק, הסתכלתי על התן האומלל בפעם האחרונה ונמלטתי משם, בלי לדרוס אותו. בלי לגאול אותו. בלי לעשות את הדבר הנכון. נסעתי בשקט, כמו שהווייז אמר. הגשם השתולל על השמשה הקדמית. השמיים היו שחורים וסמיכים, פעם בכמה שניות ברק לבן שרף אותם, ומיד התפוגג.
חשבתי לעצמי. כמה משונים החיים האלה. איך זה שערב אחד, משפחתי ומתוק, הופך בכזאת טבעיות ללילה מתסכל ושקט ומעיק. חשבתי. יש לי משפחה להתנחם בה, ואין לי אומץ לדרוס חיה גוססת, והכול קורה לי ביחד. ומה כבר אפשר להגיד על זה. מה כבר אפשר ללמוד מזה. בחיי שאני לא יודע. אבל הכול ביחד, הכול חונק ביחד. וגם עפעפיים הם וישרים לפעמים.
