שמעתם על אקראית? הילדה "אקראית" היא אחת הגיבורות של סדרת הספרים הגאונית והפרועה "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". אקראית נולדה מתרומת זרע, נדדה ללא הרף בין כוכבים וגם אחורה וקדימה בזמן. לאקראית מעולם לא היו בית או משפחה. "אני רוצה הביתה!" היא צועקת בעמודי הסיום של הסדרה, "אני רוצה להיות שייכת!" אבל המבוגרים מסבירים לה: "כמעט לאף אחד כבר אין בית". ואז כדור הארץ מתפוצץ.
דאגלס אדמס, מחבר "מדריך הטרמפיסט", תיאר את גורלה של אקראית כחלום בלהות. אבל אחרים מתארים את אופן הקיום הזה כגן עדן עלי אדמות. את הזהוּת המוּלדת שלנו הם מתארים ככלא: זהות לאומית היא תוקפנית, משפחה היא דכאנית, המסורת היא אזיקים. אז מה נשאר? לחיות בקרנבל מסחרר ואינסופי, בלי להיות מחויב לכלום; לחיות כאקראית – ושהעולם יתפוצץ.
עצוב היה לי לגלות מסר דומה אצל סופרת שאני אוהב. רובנו לא זכינו אפילו לכישרון גדול אחד; רינת הופר זכתה לשניים. היא גם סופרת ילדים מעולה וגם מאיירת מבריקה. בהרבה ספרים יש עלילות עמוקות ואיורים צבעוניים. אבל הופר, בזכות השילוב הנדיר בין שני הכישרונות שלה, יודעת לכתוב עלילות צבעוניות ולצייר איורים עמוקים.
בספר הילדים "מישוּ" מספרת הופר על יצור חמוד, שנראה כמו ביצה סתמית. מישו מתוסכל, כי אין לו שום ייחוד מובהק: אין לו כנפיים כמו לציפור, לא חדק כמו לפיל ולא זנב־טווס. מישו מנסה להתחפש לכל אלו, אבל נכשל. ואז מגיע המפנה בעלילה: הפיל מחליט שהוא לא צריך חדק, הקיפוד מוותר על הקוצים, הגמל משיל את הדבשת. הם מגלים שמתחת לכל הפרוות והנוצות, כל החיות הן למעשה ביצה עגלגלה וסתמית; כולן הן מישו. ומאז החיות מחליפות ביניהן לעיתים את סימני הזיהוי שלהן: הצב עונד כנפיים במקום שריון, ופיל כחול מרכיב מחושים.
אם הצב יכול לבחור בכל יום בין נוצות לשריון, אז אין לאף אחד מהות או זהות. כל אחד הוא ישות שטוחה וסתמית, שאינה שייכת לשום שורש. אני יודע מה הזהות שלי: אני גבר יהודי ישראלי, בן להוריי, נשוי לאשתי ואב לילדיי; זה מי שאני. אבל אולי אני רק "מישו"; אולי כל זה רק תחפושת. יום אחד אני יכול להיות אישה ערבייה, ולמחרת גבר ברזילאי. שום דבר לא יציב, לא קבוע, לא שורשי.
הספר "מישו" יכול להיקרא כהומאז' לספר הילדים הקלאסי "הביצה שהתחפשה", שכתב המשורר הגאוני דן פגיס. את "הביצה שהתחפשה" הוא כתב וגם אייר בעצמו, בדיוק כמו הופר. מישוּ המצויר על כריכת ספרהּ של הופר נראה כמעט זהה לביצה של פגיס. גם נקודת המוצא שלהם דומה: הם מרגישים פשוטים מדי, מנסים להתחפש, והתחפושת נכשלת.
אבל הפתרון של הופר הפוך מהפתרון של פגיס. בעולם של מישו, הפתרון אינו להפסיק להתחפש, אלא להפך: שכולם יתחפשו ללא הרף. אם פיל עם מחושים הגיוני בדיוק כמו פיל עם חדק, אז כל העולם כולו הוא רק קרנבל תחפושות ריק. לעומתו, הביצה מהסיפור של פגיס משלימה עם היותה ביצה, וחוזרת הביתה לאמהּ התרנגולת. שם היא ממתינה בסבלנות, ופתאום היא מגלה שבוקע בה דבר נפלא: היא בעצם אפרוח. ומה זה אומר? שכל אחד צריך להיות קשור לביתו ולזהותו, ואם היא נראית לו פשוטה וסתמית, הוא צריך סבלנות ואמון. אם המתבגר מוכן להתמסר לזהות הביתית הפשוטה שבתוכה גדל, הוא יגלה שהיא עצמה מזמנת לו התפתחות פנימית מסעירה.
הסיפור של דן פגיס אומר: לכל אחד מאיתנו יש זהות מוּלדת, שהיא ברכה משמחת. הסיפור של רינת הופר אומר: לאף אחד מאיתנו אין זהות ושייכות. זהות היא רק תחפושת, שאפשר להחליף בקרנבל מסחרר. כך לא לומדים לכבד מי ששונה, כי אף אחד אינו שונה. כולנו רק בליל אקראי וסתמי.
משרד החינוך חילק בשבועות האחרונים את הספר "מישו" לילדי הגנים, במסגרת "ספריית פיג'מה" הנפלאה. היו הורים שכעסו, משום שהופר הגניבה לעמוד האחרון של הספר איור של דגל הגאווה. אבל בעיניי הבעיה אינה הדגל, אלא המסר. אין לי תלונות לאנשים הטובים של משרד החינוך. לפעמים עושים טעויות, והמסר הזה כנראה עבר מתחת לרדאר, אולי בזכות המוניטין המעולה (והמוצדק) של הופר. אני רק מציע שאם אתם מקריאים את הספר הזה לילדים, תחשבו יחד איתם באופן ביקורתי על המסר שלו. כי הם לא סתם מישוּ; הם הילדים שלנו, ויום אחד יבקע מהם אפרוח.
