להתחפש למישהו שכיף לו בפנימייה בישיבה או באולפנה. שלא כבד לו על הלב כל יום ראשון כשהוא אורז את התיק הגדול עם הדברים. להסתיר את הגעגוע, לא להתקשר לאמא כדי שלא יישבר לך הקול ותגיד את האמת. שהלב רוצה הביתה, שהגוף רוצה לחדר שלך הפרטי. שהחברתי לא מצליח לפצות על המרחק. לפחד להודות, כי האחים הגדולים היו והיה להם כיף וחווייתי. וזו תקופה כל כך מעצבת ומשמעותית.
לא לספר. להסתיר את הקושי שבשירות. את הרגע הזה שנפלטים לעולם האמיתי, שנחשפים למגזרים אחרים ברמה יומיומית.שנפגשים עם מקרים קשים והתמודדויות. שנפגשים עם התמודדות מול עצמנו. לשחק אותה כמו כולם, בקונטרול. קוליים. הרי מה הסיפור, כולם עברו את זה, למה שאני לא גם. כבר התחלנו, ואנחנו יודעים שחייבים לסיים את הכול מהצלחת, כלומר שמה שמתחילים צריך להשלים. ואיזה סיפור זה עכשיו לעבור, ומי בכלל יודע לאן נעבור, ואולי שם יהיה הרבה יותר גרוע.
להחביא את המצוקה והפחד מזוגיות או בזוגיות. לשדר לב פתוח וחיוך, הכי חשוב החיוך. קדימה, לעטות מאור פנים, להראות שהכול נפלא. הרווקות מאושרת או שהזוגיות מושלמת. לא לדבר, אפילו לא אחד עם השני. על הפחדים, על החששות, על מה שמרגישים. לטשטש סימני שאלה. איזה מפחיד זה סימני שאלה. והרי עד שמצאנו ולמי אין בעיות. וזה נכון, לכולם יש, כל זוג בתקופה אחרת, בנושאים אחרים. אצל כל זוג זה בעצימות שונה. ולמה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, על מי אפשר בכלל לסמוך עם העניינים הכי פרטיים. ולספר לאמא? למה שנצער אותה, היא כל כך שמחה. ומי יודע לאן היא תיקח את זה. אז להחביא ולחייך. כל הזמן וכמה שיותר.
לטייח את הרגשות בכללי. להעמיד פנים. לנסות להחליק דברים. כי למי יש כוח לריב ולמי יש סבלנות לדרמות. נספוג בעבודה, נספוג בין חברים. נספוג במשפחה. נלך אחר כך הביתה עם הכול בראש ובלב, ונשחזר מה בדיוק קרה שם, שוב ושוב. ומה היינו צריכים להגיד אחרת ומתי יגיע הזמן לעמוד על שלנו, להגיד את שלנו, להגיד את האמת. אבל לא, לא עכשיו. להסתיר, להשטיח, להחליק. אבל אנחנו לא באמת מעבירים את זה. אנחנו נאגור ונאגור ונאגור ורק נקווה שלא נתפוצץ, כי כשזה מתפוצץ זה בלי שליטה. ואם זה לא מתפוצץ על האדם הנכון זה יוצא על אחרים. אולי אחד על השני, אולי על הילדים. אולי פנימה, אוכל ומכרסם והורס את הגוף מבפנים.
לבלוע את ההפרעה. לספר לעצמנו שהכול בשליטה ושאין שום בעיה. בכל רגע נתון אנחנו יכולים להפסיק. הקטע עם האוכל? זה סתם משחק. ומה עם ההתמכרויות האחרות? לחלוטין אנחנו על זה. לא צריך לבקש עזרה. מה קרה? למה להיות כבדים, לחלק מהאנשים זה כיף, משחק וסיכונים בשביל הנפש. אנחנו על זה לחלוטין. ואם נגיד, מה יגידו. לבן הזוג אי אפשר לספר שלא ייבהל, אולי הוא יעזוב. לחברים בעבודה – מה פתאום? עלול לפגוע לנו בפרנסה. למשפחה – חד־משמעית, אין סיכוי. זה מה שחסר לנו – שיסמנו אותנו. ולפעמים צריך להסתיר את ההפרעה של בן הזוג. זה לא דיכאון או חרדה, רק עייפות. אין לשני שום בעיה, הזוגיות פורחת, יציבה וטובה, הכסף סתם נעלם כל הזמן מהחשבון.
אנחנו מלמדים את הילדים לא לשמור סודות, אבל אנחנו כל כך מומחים בזה. מי יותר ומי פחות. כל אחד מאיתנו עשה את זה בשלב מסוים בחיים, וראינו שעדיף ככה. אולי כי אנחנו זוכרים את הפעם ההיא שכן התמודדנו או עמדנו על שלנו. או את הפעם ששיתפנו וכל כך נכווינו ולמדנו לא לספר יותר.
אבל אולי השנה, אולי הפעם במוצאי פורים, נעשה את ההפך ונוריד את התחפושות ונשים אותן בצד. וכמו שנרקיס שרה, וקורעת את הלב: בואו נדבר אמת. בואו לא נפחד מהאמת. לכל רגש ומחשבה יש מקום, רק ניתן לו אותו ומשם נוכל לרפא, להגביל, לרסן. להתמודד, להכיל, לאהוב. לחבק.
בגן של הבת שלי כולם התחפשו לחד־קרן, ולא מצאתי את הילדה בתמונה. זה לא יפה כשכולנו אותו דבר. חושבים, מרגישים, פועלים באותה צורה. בואו נהיה כל אחד מה שהוא. זה יהיה כל כך יפה.
לתגובות: revitalv@makorrishon.co.il
