אמרה לי חברה: את לא מבינה איזה כיף זה תינוק כשיש גדולה בבית, זאת חוויה פשוט אחרת. ובאמת, מהרגע שהגעתי הביתה היא רוצה לעזור ולהיות שותפה. וגם איך להסביר, יש לה יד. מכירים את אלו, שנולדות או נולדים עם "יד"? יד לעבודה מכנית, או יד לבישול, או יד לטיפול בתינוק. תמיד היא מצליחה לגרום לתינוקות לחייך אליה, לשלוח אליה זרועות, לקחת אותם, לשים אותם הצידה כזה על המותן ואז לעשות את תנועת ההקפצה הזאת, תנועה של אמהות ואחיות גדולות משחר ההיסטוריה ועד היום. הקפצה כזאת שמייצבת את העולל על המותן ומשאירה אותך עם יד פנויה לעשות עוד דברים. עד עכשיו זה היה עם ילדים של אחרים ועכשיו זה עם אחותה הקטנה.
היא תמיד הייתה כזאת בכורה אחראית ומנהיגה. אני זוכרת איך בלידה השלישית, כשהיא רק בת ארבע וחצי, היא אמרה לי: "אל תדאגי אמא, אני אדאג להכול". החזקתי לה את הפנים עם הידיים ואמרתי לה, חמודה שלי, את ילדה ואת לא תדאגי לכלום. אני האמא, ואני יכולה לדאוג לך ולאחותך וגם לאחיך התינוק, אבל את מוזמנת לעזור. והיא באמת מדהימה ויותר. אבל בשבת שעברה, כשהוא היה בחו"ל והיא ביקשה ללכת לישון אצל חברה, נבהלתי מעצמי, כי הייתי שנייה מלענות לה: "השבת זה לא מתאים מתוקה, אבא לא נמצא". וכמו סטירה מצלצלת לפנים, בבת אחת עלתה מולי רוחמי.
כן כן, רוחמי משטיסל. כמו פרק שמונה בכיפת ברזל שלא נשכח לעולם, כי כל הארץ רעדה מהאסימונים שנפלו ומהמעבר בין "איך זה יכול להיות?" להבנה ש"ככה זה יכול להיות". ככה גם הפרק ההוא על רוחמי, הילדה שנאלצה להיות אמא קטנה מוקדם מדי. עזרה הפכה לשעבוד, וגם עזרה שמתאימה לגילה הביאה אותה לדילמות ולבלבול גדול. אני לא רוצה להיות אמא של רוחמי, אני הבטחתי לה שאצליח לגדל את כולם, שאני האמא והאחריות עליי, ואני חייבת לעמוד במילה שלי. לב טהור ברא לה אלוקים והיא מספיק גדולה ויודעת שיש שבוע קשה ויש לה שני רצונות: לעזור בבית ולהיות עם חברה. עכשיו היא בוחרת להיות עם החברה, ולי אסור לשפוט, ואני גם לא רוצה. עכשיו היא בוחרת בעצמה, ואם אני אבקש ממנה היא תשנה את דעתה בשנייה. לא רוצה. אני רוצה להגיד לה "בכיף" ולזכור את כל טריליון הפעמים שהיא בוחרת לעזור, עזרה אמיתית במאור פנים כזה גדול.
לא מזמן הלכתי לייעוץ שקשור לילדים, והפסיכולוגית שאלה על כל ילד והמקום שלו במשפחה. נעצרתי ואמרתי לה: רק אל תבקשי ממני זמן איכות עם כל אחד מהם. כי אין לי. אני יודעת שאני לא יכולה לתת לילדים מה שחלק מההורים לשניים או שלושה ילדים נותנים. אבל אני נותנת להם דברים אחרים. ערכים אחרים. אני נותנת להם חבורה, אחריות, שותפות. נכון שלפעמים אני מרגישה כאילו אני מנהלת מפעל, ואני הכי בבחילה מעצמי כשאני צועקת: "חסר לי ילד". אני שואלת את עצמי איך אפשר גם וגם. גם להיות ברוכת ילדים וגם להיות ברוכת אינדיבידואלים.
מה אני כן יכולה לעשות עם כל אחד בנפרד שייתן לו תחושה שאני רואה אותו. כי לפעמים אני חוששת שהם חושבים שאני רק מטפלת בבעיות. לזאת צריך לצרוב יבלת – טיפול פרטני. לזאת צריך לבדוק את העיניים – זמן איכות. זימון הורים לגן או לבית הספר, התנהגות לא טובה שמצריכה שאהיה איתו עכשיו בחדר, עד שהוא יירגע. אני מספיק זקנה בשביל לדעת את פשט רש"י בגישות החינוכיות השונות. ילד רוצה קשר, ואם זה לא בא בטוב – זה בא ברע. אני רוצה שזה יבוא להם בטוב. אני רוצה לתת להם את זה מעצמי, רגע לפני שהם מרגישים שהם צריכים לקחת.
בטיול של שבת בבוקר, אמרתי לה: "אני רוצה לכתוב עלייך טור". היא נדרכה ומיד הסברתי שאני רוצה להגיד לה תודה על מה שהיא ועל איך שהיא, ולקוות שתמיד יהיו לי השכל והיכולת לדעת מתי היא פנויה לעזור, רוצה לעזור ומתי זה עובר את הגבול. היא חייכה את החיוך הגדול עם העיניים היפות שלה. "גם את בכורה", היא אמרה לי ושילבה את היד שלה בשלי. "כן, אה? מכת בכורות", עניתי לה. "למה אמא: תגידי מלכת בכורות. לא ככה?"
