כשפירסמתי את ההיריון החמישי כתבה לי חברה: אנחנו החלטנו לעצור בארבעה. דווקא כי שנינו באנו ממשפחות גדולות. בשבוע שעבר כתבתי טור על בכורתי, ומכל התגובות שקיבלתי על הטור, אני מפרסמת את המילים הבאות, בגלל שהן נוגעות למשפחות רבות במגזרנו. כי לפעמים מה שנראה בעיני רבים כאידיאל ושאיפה, הוא מורכב ולא פשוט בכלל:
"אני פוגשת אותן לא מעט. בבית הכנסת, בבית הספר, בגן החיות, ברחוב. מזהה בהן את הילדה שהייתי. ילדות־אמהות קטנות, עם המבט הבוגר והתנועות האחראיות. טרודות מדי לגילן. דואגות לסדרת אחים ואחיות צעירים מהם. אוספות מהגן, לוקחות לטיולים, מבשלות ואופות. מה שצריך. לפעמים הן מחלקות את המטלות בין שאר הילדים בבית כי העומס כבד מדי. והן רוצות גם להשקיע בלימודים, להדריך בבני עקיבא או סתם לצאת עם חברות. הן בנות 14 או 16 או 12 וכל הבית על הכתפיים שלהן. איפה אמא שלהן? היא שוב בהיריון, או שבדיוק ילדה לא מזמן, או שהיא בעבודה או בלימודים כי יש לה עוד הרבה מה לתרום לעולם ואיך לממש את עצמה, וגם בזוגיות שלה היא צריכה להשקיע. איפה אבא שלהן? הוא עובד. לא פשוט לפרנס משפחה גדולה כל כך אפילו משתי משכורות. או שהוא לומד בכולל או באוניברסיטה או מתקדם בצבא או מתנדב.
הרבה אנשים מעריצים את ההורים שלה, שגם מגדלים משפחה כל כך גדולה וגם עובדים ולומדים ותורמים לקהילה. כששואלים אותה איך הם עושים את זה היא מתחמקת. לא נעים לה לספר על ערימות הכביסה האימתניות בסלון שיישארו שם לנצח אם היא לא תקפל אותן. על המטבח המבולגן שהיא שטפה הבוקר כי כבר לא יכלה לסבול את מה שהלך בו, על יום ההולדת של אחיה הקטן שהיא ארגנה כי ההורים שלה בדיוק נסעו לנופש זוגי, על מסיבות הסיום של האחים שלה שהלכה אליהן במקומם, על כל האירועים החשובים בחייה שמהם הם נעדרו או על כל הפעמים שחזרה מורעבת הביתה מבית הספר ועמדה להכין לעצמה ולעוד כמה אחים ארוחת צהריים או ערב כי לא היה שום דבר לאכול בבית. היא לא תתחיל לפתוח את זה עם אנשים זרים, ברור. רק בערב, בבית, כשפתאום בזווית כלשהי יהיה לה נדמה שכן, אמא שלה שוב בהיריון, היא תסנן לעברה איך היא יולדת עוד ילדים אם היא בקושי מטפלת באלו שכבר יש לה ותיעלם משם.
אני פוגשת אותן לפעמים. אמהות טריות שאין מי שיעזור להן עם התינוק החדש או ישגיח עליו כשהוא חולה והן חייבות לחזור ללימודים או לעבודה. אין מי שיראה תמונות שלו ויספר עליו בהתלהבות ובהתפעלות לחברים מהעבודה. להורים שלה, שגידלו כל כך הרבה ילדים כל כך הרבה שנים, לא הייתה שום תקופת צינון בין ההורות לסבתאות. הנכדים הגדולים נולדו כשעוד היו מטופלים בילדים קטנים בעצמם. בכל תמונות החתונה שלה ושל אחיה הגדולים רואים את אמא או אבא שלה עם מישהו מהקטנים על הידיים. ועכשיו, כשסוף־סוף יש להם זמן לעצמם ואין להם ילדים לגדל, הם לא יתחילו לגדל גם את הנכדים. קצת לא נעים להם לפעמים מהבת הגדולה שלהם שעזרה כל כך הרבה ואין מי שיעזור לה עכשיו עם הילדים שלה, אבל הם מתגברים. כשמגדלים משפחה גדולה מתרגלים גם להרבה אי־נעימויות ולהורדת הסטנדרטים.
החיים במשפחה גדולה שנראים יפים ושמחים ומלאים מבחוץ, יכולים להיות כל כך בודדים ועצובים. עם הזמן מתרגלים לתחרות התמידית על משאבים חומריים או נפשיים עם עוד כמה אחים ואחיות. חיים בתודעה שתמיד יהיה שם מישהו לפניך או לצידך או אחריך שיחכה. ואתה או את תבינו שהקשיים שלכם לא כאלה דחופים ושכדאי שתלמד להסתדר לבד, כי לאבא ולאמא יש תינוקות לטפל בהם ובית גדול לתפעל ולנהל ואתה או את בסך הכול מתבגר עם קצת קשיים חברתיים או עם מבחן מאיים וקשה או מחנך שלא מבין אותך, אז תתגבר באמת! אל תטריד את ההורים העסוקים שלך בעניינים האלה שלך.
ייתכן שמישהו מהאחים הגדולים יהיה עבורך לדמות אב או אם ותפתחו קשרים קרובים ועמוקים. מנגד, יש סיכוי שגם כשתתבגרו ולכולכם כבר תהיינה משפחות משלכם, תמשיך להתקיים ביניכם תחרות. במקום אחווה וערבות הדדית עדיין יפעפעו מתחת לפני השטח בכל מפגש משפחתי, ההשוואות מי מקבל יותר מהמשאב היקר הזה שנקרא אבא ואמא, אשר התחלק לכל כך הרבה חלקים וכל אחד קיבל ממנו כל כך במשורה.
למה הם יולדים כל כך הרבה ילדים? לפעמים אידיאלים, לפעמים לחץ חברתי וככה מקובל ביישוב או בקהילה. לכולם יש כל כך הרבה אז אפילו לא חושבים אם זה מתאים למשפחה המסוימת שלנו. לפעמים הם לא באמת תכננו את המשפחה הגדולה שיצאה להם אבל לא ממש ידעו למנוע או אולי חשבו שזה אסור. מי שתהיו ומה שלא יהיה המניע שלכם, חשוב שתדעו שעלולים להיות לבחירה הזו מחירים כבדים. ילדים במשפחות גדולות עלולים לסבול מבעיות התפתחותיות או גופניות, כי לא היה שם הורה מספיק ערני ומרוכז כדי להבחין בקשיים שלהם. הילדים הללו שכמהים לתשומת לב ולמבוגר שיראה אותם, עלולים ליפול קורבן לניצול על ידי בעלי סמכות.
יש סיכוי שגם לאחר שינוצלו לא יהיה מי שיזהה אצלם סימנים מדאיגים. מתבגרים ממשפחות גדולות מדי עלולים להגיע למצבי סכנה או אפילו לרחוב, כי ההורים שלהם חשבו שילד בן 14 כבר לא צריך אותם. חוויית חיים לא פשוטה של ילדים שגדלו במשפחות גדולות עלולה להרתיע אותם בעתיד מבניית זוגיות, מהולדת ילדים או מפיתוח קריירה, מתוך מחשבה שגויה ששלושת הדברים האלה לא יכולים להתקיים בלי לבוא אחד על חשבון האחר. ולפעמים, גם כשהנזקים לא נראים מבחוץ, בתוך המבוגר המצליח שגדל במשפחה גדולה אבל יצא שלם בגופו ובנפשו, שבנה קריירה וזוגיות ואפילו משפחה גדולה משלו, חי לו עדיין אותו ילד שביעי או שמיני או עשירי שהיה רגיל להיות חלק מההמון, שאף פעם לא החמיאו לו או לא העריכו אותו במיוחד, שלא עזרו לו למצוא את הדרך המיוחדת לו, ילד או ילדה שסתם הלכו לאיבוד בתוך משפחה ענקית.
לא אצל כולם זה ככה. אני יודעת. פעם, פגשתי בגינה אמא לא צעירה למשפחה גדולה, שישבה שם עם שלושת ילדיה הקטנים. התפעלתי. איך היא מוצאת זמן לשבת איתם ככה בנחת אחר צהריים שלם? למה לא לשלוח את אחת הבנות שלה למשימה הזו? היא אמרה לי בחיוך שהבנות הגדולות שלה עוזרות בהרבה דברים אחרים בבית אבל הטיפול בילדים הוא לגמרי באחריותה ובאחריות בעלה. בכל זאת, זה הם שבחרו להביא כל כך הרבה ילדים. אני יודעת שהרבה אמהות למשפחות גדולות היו חותמות על העיקרון הזה. אני יודעת שרבות מהן אכן משתדלות לקחת על עצמן הכול ולא להפיל על הילדים הגדולים. הסופר־וומניות שביניהן אפילו מצליחות. את המחירים הבלתי נמנעים הן ישלמו בעצמן וכל ילדיהן הרבים ירגישו שהייתה להם ילדות נהדרת. אבל במקרים רבים, לא מתוך שום כוונה רעה, כשיש כל כך הרבה מטלות ולו"ז צפוף וילדה גדולה כל כך טובה שתמיד מוכנה לעזור, שכל כך מסורה לאחים שלה ועושה כל כך הרבה אפילו בלי שביקשו ממנה, איך אפשר שלא להיעזר בה? הנזק לטווח הרחוק עלול להיגרם אפילו בלי שתשימו לב.
כל המגילה הארוכה הזו נכתבה כדי לפנות אליכם – הורים צעירים שהמשפחות שלכם עדיין נבנות: לפני המחשבה על כל הולדת ילד נוסף, אנא בחנו את עצמכם – האם אתם מגיעים לכולם? רואים את כולם? עד כמה הילדים הגדולים שלכם מגויסים לביצוע מטלות שהן בעצם שלכם? עד כמה ימתח ילד נוסף במשפחה את חלוקת המשאבים החומריים והנפשיים במשפחה שלכם? עד כמה יציבה הזוגיות שלכם כדי להוסיף עליה נטל? רק אחרי שביררתם את המצב ואתם בטוחים שתעמדו בו, רק אם ברור לכם שהילדים ובעיקר הילדות הגדולות שלכם לא מפתחים כעס ומרירות, שהילדים הקטנים שלכם לא נזנחים, רק אז, אולי יש מקום לילד נוסף. אם אתם לא בטוחים – כדאי שתתמקדו במי שכבר יש לכם. אל תאלצו את הילדים שלכם לשלם מחירים כבדים עבור האידיאלים שלכם, עבור קיום מצוות פריה ורביה, עבור ההערצה שתקבלו מהסביבה, כדי לרצות רב גדול או למען הדמוגרפיה היהודית. אפילו לא למען הא־ל בעצמו. אף אחד מהם לא יהיה אבא ואמא של הילדים שלכם במקומכם".

מצד אחד בא לי לכתוב עכשיו שזה בטח לא אצל כולם ככה ושאסור להכליל ושאפילו יכול להיות שאחד האחים של כותבת המכתב לא חווה את הילדות כמו שהיא חוותה. בא לי לכתוב שאני בטוחה שהאמא של המשפחה הזאת עשתה הכי־הכי טוב שהיא יכולה. אבל בשנים האחרונות אני שומעת עוד ועוד ילדים ממשפחות גדולות מדברים על הילדות שלהם במילים משפת ה"טראומה". אני מכירה חברה ממשפחה כזאת, בת של ר"מ, שאומרת לי: "אני לא מזמינה לארוחות, כי כל החיים שלי תמיד הבית היה מלא באנשים שאני לא מכירה. שבאים, יושבים אצלנו בשולחן או בסלון, לוקחים את הזמן של אבא שלי ממני – ואני לא אעשה את זה לילדים שלי". אני מכירה אישה, שנאבקת בגוף שלה וברחם שלה, רק כדי להביא עוד ילדים, כי אצלם, 5 זה פשוט לא נחשב. אז זה בטח לא רק שלילי, אבל מה שבטוח שכדאי לחשוב על זה ולדבר את זה. אפשר לסלוח אחורה ואפשר להבין קדימה. ואפשר לקרוא את הדברים ולהבין שאפילו אם יש לך זוג הורים ועוד 11 אחים, אתה עדיין יכול להרגיש נורא־נורא לבד.
