באיחור מה הגעתי לאוטוביוגרפיה של אבי גבאי, שראתה אור עם פתיחת מערכת הבחירות. למרות הייעוד התועמלני שלה, מצאתי בה עניין. יו"ר העבודה מגולל בה את סיפור התושייה והחריצות שבעזרתן טיפס ממעברה ירושלמית של שנות השישים אל רשימת עשירי ישראל של המאה ה־21, שולחן הממשלה והנהגת מפלגת השמאל הגדולה בארץ.
'הכול אפשרי' הוא קרא לספר, בהשראה אמריקנית משהו, אך האמת היא שלא הכול אפשרי. גבאי ומפלגתו לא יוכלו לנצח בבחירות הקרובות. הם גם לא יצליחו לשחזר למצער את הישגה הנאה בבחירות 2015. השמאל הישראלי 2019 הוא בעיקר נוסטלגיה. עתידו מאחוריו. במקרה הטוב יוכל לחבור לקואליציה בראשות מפלגת גנץ שקמה לאחרונה על חורבותיו, ומתנערת ממנו ככל יכולתה. חזון שתי המדינות, מוקד תפילותיו עד לא מכבר, נמחק בשיטתיות ממצעה. פלסטין איננה.
בליכוד טוענים בשצף, ובמידה רבה של צדק, שזו העמדת פנים. סרטוני הרשת של המפלגה מתאמצים לחשוף את הקלסתרון השמאלני שמאחורי מסיכת ההתמרכזות של כחול־לבן. בכל ציוץ שני של נתניהו וסביבתו מוטחת בגנצים טענת שמאלנותם, ובכל ציוץ תגובה של הגנצים הם מוחים בתוקף. לשני הצדדים ברור שה"שמאל" הוא תואר גנאי בימינו, תפיסת עולם פושטת רגל כמו המרקסיזם שלאחר נפילת בריה"מ או האסטרונומיה היוונית למחרת תגליות קופרניקוס.
גם לאבי גבאי ברור. מתוך 27 פרקים בספרו החדש אין פרק אחד שכותרתו מכילה את המילה הגסה "שמאל". אפילו מנהיג השמאל בורח ממנה. הוא מעדיף להתמקד בנושאי כלכלה וחברה. "אני רביניסט מובהק", מצהיר המחבר בכותרת פרק 6, וכידוע רבין לא הגדיר את עצמו כאיש שמאל. עד יומו האחרון שלל ראש הממשלה המנוח הקמת מדינה פלסטינית במתכונת מרצ ושלום־עכשיו. בני גנץ משתדל להתמקם ימינה ממנו. גם אם מדובר בהתחזות, הימין אמור לראות בה מחמאה. דרכו ניצחה. לכאורה נשאר רק לממש אותה בקלפיות, אבל פה יש בעיה טכנית קשה.
לפי כל הסקרים עד כה, ללא יוצא מהכלל, גורם הסיכון מספר אחת של הימין ב־9 באפריל הוא הימין עצמו. יש לו רוב מובהק בין המצביעים הפוטנציאליים, אך פיצולו האינפלציוני למפלגות קטנות עלול למחוק את הרוב הזה, להדיח אותו מהשלטון או לכפות עליו ממשלת אחדות. גורל המפלגות הקטנות יחרוץ בסבירות גבוהה את גורל הגוש כולו. כשיתפרסמו קלפיות המדגם במוצאי יום הבוחר, נתניהו יביט על העמודות של המפלגות הללו בחרדה גדולה יותר מאשר על העמודות של מפלגתו: עברו או לא עברו?
באופוזיציה השכילו להתאחד לפני הבחירות. גנץ, לפיד ויעלון הקימו מפלגה רחבת כנפיים בתנופה שהזכירה את הקמת הליכוד על ידי אריק שרון בקיץ 73'. ציפי לבני, שנשארה בחוץ, החליטה לוותר על מופע הסולו שתכננה, כדי לא לבזבז קולות יקרים למחנה. גם אלדד יניב ויום־טוב סמיה גנזו את תוכניתם לרוץ בגפם. רק בימין כולם ממשיכים עד הסוף. הבית היהודי אמנם התאחד בחירוף נפש עם עוצמה יהודית אחרי נטישת בנט ושקד, אבל כל השאר מתעקשים לרוץ בראש מורם אל קיר אחוז החסימה: כחלון, ליברמן, אלי ישי, פייגלין, גל הירש.
נתניהו לא השכיל לצרף בעוד מועד לליכוד לפחות את כחלון ואת ליברמן, והם לא השכילו להצטרף. גם אם יצליחו להידחק בסוף לכנסת, ופייגלין יגרוף חמישה מנדטים בזכות קמפיין הסמים שלו, ההתמודדות הנפרדת שלהם היא הימור מופקר. לקראת הבחירות לכנסת ה־22 מישהו בהנהגת הימין יצטרך להקים ליכוד חדש ולהעלות את אחוז החסימה, אולי אף להכפיל אותו. מעניין אם אלי ישי יתעקש אז לרוץ בכל זאת.
