"כשאני משתמש במילה", אמר המפטי־דמפטי בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר".
"השאלה היא", אמרה אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים". "השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי יהיה האדון – זה הכול".
השבוע פרצה לחיינו הפוליטיים מגישת הטלוויזיה רותם סלע. "מתי לעזאזל מישהו בממשלה הזו ישדר לציבור שישראל היא מדינת כל אזרחיה, וכל בני האדם נולדו שווים? גם הערבים רחמנא ליצלן הם בני אדם", כתבה בזעם קדוש – ומנותק כליל מהמציאות. לדבריה ענה ראש הממשלה נתניהו, בטענה שלאזרחים הערבים יש כמובן זכויות אזרחיות שוות – הימין הרי קידם את רווחת וזכויות הערבים בישראל הרבה יותר מהשמאל – אבל לא לאומיות; ישראל איננה מדינת כל אזרחיה, אלא היא מדינת הלאום של העם היהודי.
מהי, אם כן, "מדינת כל אזרחיה", ולמה השמאל זקוק למונח אחרי שישראל הוגדרה בחוקי היסוד שנחקקו ב־1992 כמדינה "יהודית ודמוקרטית"? כדי לענות, יש לזכור שהדמוקרטיה הישראלית סובלת מתופעה פסאודו־אינטלקטואלית כרונית של המצאת מונחים שונים ומשונים לתיאורהּ. למונחים הללו יש מכנה משותף מובהק אחד: הם משקפים ומקדמים את תפיסת העולם של השמאל.
למשל, בשנת 2006 פרסמו "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל" ו"הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל" מסמך בשם "החזון העתידי" לערביי ישראל. המסמך חולל סערה, משום שנחשף בו עד כמה ערביי ישראל הקצינו, בין השאר בחסות חברי הכנסת שלהם וארגוני הקרן החדשה לישראל, והתרחקו מאידיאל הדו־קיום.
כאן נתמקד בפן ה"דמוקרטי" של המסמך הערבי. לדעת כותביו, את ישראל "לא ניתן להגדיר כמדינה דמוקרטית, אלא כמדינה אתנוקרטית". לטענתם, "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית והשימוש שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מדיר את רגלינו ומציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה… אנו דורשים משטר דמוקרטיה הסדרית שיאפשר לנו שותפות אמיתית בקבלת ההחלטות ובשלטון כדי להבטיח את זכויותינו הלאומיות, ההיסטוריות והאזרחיות, האינדיווידואליות והקולקטיביות".
הנה לפנינו מונח חדש. מהי "דמוקרטיה הסדרית"? מכיוון שזהו ביטוי חסר פשר מוסכם, משמעותו נלמדת מהקשרו. הכותבים דורשים "בנייה מחדש של המוסדות הפוליטיים, החברתיים והכלכליים במדינה", כדי להגיע ל"שותפות של כוח", שתעניק לערבים "זכות וטו" פוליטית לצד "ניהול עצמי לעניינים ייחודיים". ישראל גם "תפסיק לנקוט כל מדיניות ויישום כל תוכנית הנגועה בהעדפת הרוב", ותסיר את כל "גילויי העדיפות הלאומית בכל המישורים, ובמיוחד במישור המעשי, המבני, המשפטי והסימבולי" – כשבמקביל היא תקיים "העדפה מתקנת בכל תחומי החיים" ל"ערבים הפלסטינים". וכן הלאה.
דמוקרטיה הסדרית, אם כן, מבטאת ויתור לאומי ופוליטי מלא של היהודים על הגדרתם העצמית, תוך "אפליה מתקנת" שתעצים את הגדרתם העצמית של "הערבים הפלסטינים" ותשווה את כוחם הפוליטי לרוב היהודי. מובן מאליו שמדובר בהבלים גמורים, בטענות סותרות ומגוחכות שמתארות משטר שלא קיים בשום מקום.
ומה נאמר על מונח נפוץ נוסף, "דמוקרטיה מהותית"? זהו משטר שמטרתו "שמירה על זכויות אדם", העומד בניגוד למונח המומצא המשלים שלו: "דמוקרטיה פורמלית". המונחים הללו אולי נשמעים מוכרים, אבל הם המצאה ישראלית, שנעדרת מהשיח האקדמי העולמי והיא חסרת אחיזה בעובדות או במשטרים כלשהם.
הפופולריות של ההבחנה המקומית הזו נובעת מכך שאם מקבלים אותה, השמאל מנצח מיד בכל ויכוח חוקתי. הרי אם משהו "מהותי", כמו פסיקת בית משפט שעניינה "שמירה על זכויות אדם", עומד מול משהו "פורמלי", כמו חקיקת הכנסת, ברור שה"מהותי" גובר.
מבעד ל"שוויון"
אולי בשל העובדה שהקהילה האינטלקטואלית בישראל קטנה, הומוגנית ופוליטית מאוד, המושגים הללו התקבעו בשיח הישראלי, כולל בקרב אנשי ימין. אני חושד שממציאי המושג, ובעיקר פרופ' אהרן ברק, הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון ומחולל "המהפכה החוקתית", ידעו שהם עובדים על כולם. אבל תלמידיהם בלעו את התיאוריה התלושה הזו על קרבה וכרעיה. מבחינת חברי הכת המשפטית, ההבחנה הזו מתארת נאמנה את "עקרונות השיטה" הדמוקרטית. זו הדוֹגמה, והם, כחסידיה האדוקים, ישמרו עליה מכל משמר. אהרן ברק רצה ליצור דור של מלכים משפטיים, אבל יצר דורות של בורים חוקתיים.
המונח "מדינת כל אזרחיה", שפרץ השבוע ללב דיון הבחירות, שייך לאותה משפחה של "דמוקרטיה הסדרית", "דמוקרטיה מהותית" ו"דמוקרטיה פורמלית". גם הוא רווח בעיקר בשיח הישראלי, וגם הוא חסר הגדרה ברורה.
כשאהרן ברק התייחס אליו, הוא קבע שאם הוא מכוון "אך להבטחת השוויון בין האזרחים בתוך הבית", אזי אין הוא שולל "את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית". אבל, הודה אפילו ברק, אם הוא "מכוון ליותר מכך" ישנה כאן פגיעה "ברציונל המונח ביסוד הקמת המדינה", כולל "במאפיינים הגרעיניים והמינימליים המאפיינים את ישראל כמדינה יהודית".
אוי לתמימות. הרי את המונח החדירו לשיח הישראלי בעיקר ד"ר עזמי בשארה, הח"כ הערבי שנמלט מישראל אחרי שביצע עבירות ביטחון, ומפלגת בל"ד שהקים ב־1995 תחת דגל הדרישה המפורשת ל'מדינת כל אזרחיה'. בשארה הסביר שוב ושוב שהרעיון הוא אנטי־תזה מפורשת לציונות ולהגדרת ישראל כמדינה יהודית – שנחקקה כאמור ב־1992. הרעיון עומד גם בבסיס מסמכי החזון של ערביי ישראל ב־2006, וב־2007 ראש השב"כ דאז יובל דיסקין טען שהוא משמש גורם מתסיס בקרב ערביי ישראל.
אם כן, המונח 'מדינת כל אזרחיה' איננו תמים. המיעוט הערבי לא רואה בו הבטחה לשוויון זכויות אזרחי, אלא מהלך אנטי־ציוני, שנועד להביא קץ להגדרת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. 'מדינת כל אזרחיה' אולי נשמעת יפה, נוצצת וניטרלית, אבל למעשה היא מייצגת אנטי־ציונות חריפה ומובהקת.
רותם סלע ואהרן ברק היו רוצים שהמונח יתייחס לשוויון אזרחי, ויקשוט אותם במוסריות נאצלה. אבל ההנהגה הערבית והשמאל הפוסט־ציוני והאנטי־ציוני משתמשים במונח כדי לבטל את הגדרת ישראל כמדינת הלאום היהודי. מבחינתם מה שעומד כאן על הפרק אינו ביטוח לאומי או קצבת אבטלה, אלא הדגל, ההמנון, חוק השבות והכרזת העצמאות. בשיווק קוראים לשיטה הזו "פתה והחלף". חבל שיש ישראלים פתיים דיים לקנות את הסחורה הזו, באמונה הפטרונית והמסוכנת שהם, כמו המפטי־דמפטי, אדוני משמעות המילים. 
