בתוך כל הוויכוח המתוקשר שפרץ בין ראש הממשלה נתניהו, בנו יאיר ומירי רגב מצד אחד, ובין הנשיא ריבלין, רותם סלע, לוסי אהריש וכוכבות קולנוע וטלוויזיה נוספות, אני רוצה להתייחס לפוסט של גל גדות. בכל זאת, 28.2 מיליון עוקבים בעולם כולו. ביום ראשון כתבה גדות, בעקבות הביקורת של סלע על מירי רגב שהתנגדה לצירוף הערבים לקואליציה: "זה לא עניין של ימין ושמאל, יהודי או ערבי, זה עניין של דיאלוג, של הידברות לשלום ולשוויון ושל סובלנות שלנו אחד כלפי השני".
הדברים של גדות כל כך נכונים וכל כך לא נכונים בעת ובעונה אחת, עד שהם מסכמים בחדות תמימה את הפרדוקס של חיינו המשותפים שלא עומד להשתנות, לפחות לא במאה השנים הקרובות. המציאות הגיאו־פוליטית והביטחונית הקשה כופה עלינו חיים של מתח וחשדנות, לא של דיאלוג והידברות. זה מצב נתון. כל עוד שני העמים שרויים במלחמת חורמה, לא יכול להתנהל כאן דו־שיח כן ואמיתי על חיבור ועתיד משותף. נקודה.
אחמד טיבי נהג לומר בשעתו ש"יאסר ערפאת הוא הנשיא של העם שלי, ויצחק רבין הוא ראש הממשלה של המדינה שלי". זוהי הגדרת זהות נכונה ויוצאת דופן. ישראל חוצה את הפלסטינים בין עמם ומדינתם. הפלסטינים חיים משני צידי גדר הביטחון ביהודה ושומרון ובעזה, ובעוד מדינות ערביות רבות. ישראל לוחמת בפלסטינים שמחוץ לגדר, והם לוחמים בה. סביר להניח שלכל פלסטיני ישראלי יש קרוב משפחה ביהודה ושומרון, בעזה או במחנות הפליטים בסוריה ובלבנון. כך מסתדרים הדברים בהיסטוריה העקובה מדם שלנו ושלהם.
הסיבה היחידה שהערבים אינם מתגייסים לצה"ל היא כדי שלא יצטרכו לפגוש בשדה הקרב את קרובי המשפחה שלהם, ולמנוע מצב שבו יקטלו אלה את אלה. זו גם הסיבה שאנחנו לא תובעים את גיוסם. לכן גם שאין חבר כנסת ערבי בוועדות המשנה הרגישות של ועדת החוץ והביטחון או בקבינט המדיני־ביטחוני, גם אם הוא יהיה חבר ליכוד. אילו היה כאן מיעוט דתי או לאומי אחר, נניח בסקי או בוסני, שאין לו שום קשר לאומי ומשפחתי עם הפלסטינים בסוריה או בעזה, מערכת היחסים עימו הייתה שונה בתכלית. בדיוק כמו היחסים בין היהודים ושאר האזרחים בארה"ב.
במצב הזה קשה להעמיד את הערבים במבחן נאמנות מלא למדינת ישראל. עובדה שאנחנו לא דורשים מהם להתגייס. אנחנו חיים 71 שנה על אדי דלק דו־לאומיים, ומחכים רק שהכול יעבור בשלום. זהו דו־קיום מיוחד ורגיש שיש לו גבולות גזרה וכללי התנהלות והתנהגות שאיש לא כתב, בין שתי אוכלוסיות חפצות חיים במדינה יהודית בעלת דמוקרטיה מוגבלת. עד היום ניהלנו חמש או שש מלחמות גדולות, לעיתים גורליות, נגד מדינות ערב והפלסטינים, עוד עשרות מבצעים בעזה וביו"ש וגם שתי אינתיפאדות שפרצו בשטחים, ואנחנו לא יכולים לבוא בשום טענה לערביי ישראל. זו עוד נקודה למחשבה.
סובלנות של ממש, אמון אמיתי ואפס חשדנות לא יכולים להתקיים כאן, ולא יעזרו נאומי הרצון הטוב של נשיא המדינה, החשובים בפני עצמם, ודברי התוכחה של גל גדות. זהו תוצר של אי־נורמליות אלימה ולא פוסקת. היהודי לא יאמין בקלות לערבי, שבאופן טבעי ליבו נתון עם בני משפחתו ועמו. הערבי לא יאמין ליהודי עד הסוף, כי בעיניו הוא מבקש לדכא את בני עמו ולשלול את זכויותיו. משום כך השותפות בין שני העמים בתוך ישראל היא עדיין קרה ומרוחקת. בדרך כלל אין עסקים משותפים רבים, אין הרבה חברויות, אין פעילות בצוותא, וכל קשר נישואין בין יהודי וערבייה או ערבי ויהודייה מפורסמים הופך לאירוע תקשורתי ונושא לדיון לאומי, מלווה לעיתים באיומים והשמצות.
במציאות הזו ובתנאים האלה לא יחול כאן גם שוויון מלא בין זכויות וחובות. האמירות והסיסמאות היפות הן ריקות מתוכן. מצב היחסים הפנימי בין העמים יוכל להשתנות רק כאשר ישרור כאן שלום אזורי מלא, כמעט אוטופי, שיפיג את המתח הקשה והמסוכן שעולה בכל עימות בעזה. זהו הפיל הגדול שרובץ בחדר והוא לא יזוז בעשרות השנים הבאות, עד אשר "נשלימה ונחיה כמו אחים", כמו בשיר המפורסם של דיוויד ברוזה. בינתיים חבל שיש מי שמנסים להרוס את המרקם השביר שנבנה פה בכל זאת בקושי רב. נתניהו, צבי האוזר, אבי דיכטר וחבריהם עם חוק הלאום המיותר, ואחמד טיבי ודומיו עם הצהרות לוחמניות ודברי הלל לשהידים.
