ביום שני שעבר יצא בני גנץ במתקפה חריפה על נתניהו במלאת ארבעים שנה להסכם השלום עם מצרים ו־27 שנים למותו של ראש הממשלה מנחם בגין. "צריך לומר את האמת. מנחם בגין לא היה מתקבל לליכוד של נתניהו. הוא היה נחשב עוכר ישראל", נאמר בהודעה שפרסם גנץ. "המנהיגות של מנחם בגין הייתה מנהיגות מחברת, מאחדת ומלכדת, לא שלטון של הסתה, פלגנות ושיסוי".
מנחם בגין היה מנהיג דגול. גנץ היה יכול לשבח אותו על הסכם השלום עם מצרים שעליו חתם כנגד כל הסיכויים, אחרי שסובב את האידיאולוגיה שלו ב־180 מעלות. הוא היה יכול לציין את הממלכתיות הבלתי מתפשרת שלו, את הצניעות, את המאבק, ההקרבה והמופת האישי. אבל לומר שהשלטון של בגין לא היה שלטון של הסתה, פלגנות ושיסוי? הגנץ הזה קרא פעם ספר היסטוריה?
בנימין נתניהו בונה את המנהיגות שלו על הפרדה, הסתה והפחדה. זה נכון, אבל הוא לא יגיע לדרגות השנאה והשיסוי של מנחם בגין כלפי חצי העם האחר. נאום הצ'חצ'חים של בגין, למשל, היה בית ספר להסתה בסגנון שנתניהו לא היה מעז לנקוט כלפי השמאל, הערבים, התקשורת או האקדמיה. גם לנתניהו יש גבולות הגיוניים.
"הם עדיין לא למדו מה מסמל הדגל האדום בתקופתנו", קרא בגין מעל דוכן הנואמים בכיכר מלכי ישראל בתל־אביב ב־28 ביוני 1981. "זהו דגלו של הקום־נאציזם. זה הדגל של הקומוניזם. זה הדגל של שנאת ישראל ואספקת נשק לכל עוכרי ישראל מסביב. הדגל של רדיפת היהודים ורדיפת העברית. הדגל של מחנות הריכוז ודיכוי האדם. של השעבוד. ואת הדגל הזה הניפו אתמול אלה שהוסעו מכל קצווי הארץ באוטובוסים ומשאיות של הקיבוצים".
הנאום הזה היה יותר חמור אפילו מהתמונות שהניפו המפגינים בכיכר ציון עם יצחק רבין במדי קצין נאצי. בכיכר ציון הסיתו נגד מנהיג, בכיכר מלכי ישראל שיסה בגין נגד ציבור שלם. עכשיו רק נתאר לעצמנו מה היה קורה במדינה אילו נתניהו בעצמו היה מכנה את השמאלנים נאצים, שמניפים בגאון את הדגל של מחנות הריכוז וההשמדה. בעצם, בואו נשכח מזה. 
