ב־13 באוגוסט 2010 החל להיווצר פקק תנועה בכביש הסיני המהיר 110, המוליך מטיבט לבייג'ינג הבירה. מה שהיה אמור להיות אירוע תחבורה מקומי, המדווח בתחנת הרדיו המקומית ומסתיים עוד באותו ערב, הפך לסיוט מתמשך בן 12 יום רצופים, שבהם מאות אלפי אנשים עמדו עם מכוניותיהם במה שזכה לתואר המפוקפק "הפקק הארוך ביותר בהיסטוריה האנושית".
באופן אירוני, הגורמים העיקריים לפקק היו אלפי משאיות שהגיעו באותו הזמן מרחבי סין לבירה כשהן נושאות בקרבן חומרים שיועדו לשדרוג אחד מכבישיה הפקוקים־תמידית של בייג'ינג, אבל הנתון הזה כנראה לא עודד במיוחד את התושבים המסכנים שנעו בקצב של קילומטר ביום, בפקק שהתנחשל לאורך יותר ממאה קילומטרים. למען הדיוק ההיסטורי נציין שהיו גם מרוויחים מהכאוס התחבורתי – תושבי הכפרים והעיירות לאורך הכביש, ששלשלו לכיסם בשבועיים האלה סכומי כסף השווים למשכורת של שנה או שנתיים. בקבוק מים שעולה בדרך כלל יואן אחד (חצי שקל) נמכר ב־15 יואן, ואלה היו סדרי הגודל של הפקעת המחירים גם למוצרים הבסיסיים האחרים הנחוצים למי שנתקע בפקק למשך כל כך הרבה זמן.
הנה לכם נקודת אור בחשכת דו"ח המבקר על מצב התחבורה הציבורית בישראל, שפורסם ביום רביעי השבוע: יש עוד לאן לשאוף. עוד לא כבשנו את הפסגה. הפקקים אצלנו לא נמשכים שבועיים ולא נמתחים לאורך מאה קילומטר, אבל כל מי שנוסע בכבישי ארצנו יודע שהמצב קטסטרופלי. אין צורך במבקר כדי לדעת ולחוש בכל יום (אלא אם כן התמזל מזלכם לגור ולעבוד במקומות מסוימים בפריפריה, שהפקקים טרם הגיעו אליהם) שמצב התחבורה הציבורית בארץ מתחת לכל ביקורת.
נסיעה של קילומטרים ספורים ברכב פרטי באזור המרכז גוזלת כמעט בכל שעות היממה הרבה יותר ממה שהייתה אמורה לקחת במטרופולין מודרני. וגם לא מודרני. בקהיר יש רכבת תחתית מאז ימי הנשיא אנואר סאדאת, והיא משמשת כיום למעלה משני מיליוני מצרים ביום. מדינה שהיא אחת משש המדינות היחידות בעולם ששלחו חללית לירח לא מסוגלת להעניק לתושביה את השירות הכי בסיסי: להגיע ממקום למקום בזמן סביר.
משבר התחבורה הוא עניין שהישראלי הממוצע מוטרד ממנו ברמה היומיומית. הפקקים האינסופיים והתשתיות הקורסות גורמות לנזקים ולמשברים גם בתחומים אחרים, ומעגלי ההרס הולכים ומתרחבים ככל שהמשבר מחריף. האם, למשל, מישהו יכול להעריך כמה ילדים בישראל הלכו לישון בוכים בשנים האחרונות כשנשמותיהם הקטנות צרובות, וכל זה מצעקות ומריבות בבית שנובעות ממתיחת עצבי ההורים שבסך הכול רצו לחזור הביתה בשלוש אבל נתקעו בפקק בכביש גהה ולכן איחרו להוציא את הילד מהגן?
נשמע לכם הזוי? נסו לחשוב באמת עד כמה הפקקים אחראים למצב רוחכם ומשפיעים על חייכם באופן שחורג בהרבה מאותן דקות מייאשות על הכביש. דווקא משום שמדובר בקטסטרופה יומיומית מתמשכת, ולא באיזה אירוע מז'ורי שמתרחש אחת לכמה זמן ומעורר כותרות, אנחנו לוקחים את המחדל המטורף הזה כגזרת גורל. העובדה שנסיעה מפתח־תקווה לתל־אביב, שאמורה לקחת עשרים דקות, נמשכת במקרה הטוב קרוב לשעה בשעות העומס וסביבותיהן, הפכה למשהו נוכח שאיש לא מתקומם נגדו. אז השבוע היה דו"ח חמור, ידברו עליו כמה ימים, וכולנו נחזור כבר ביום ראשון הקרוב לפקק הסמוך למקום מגורינו. כמו כבשים בעדר נמשיך לעמוד שעות, מחכים לאיזו משכוכית שתבוא ותוליך אותנו.
זה הרגע שבו צריך לעשות מעשה. שצריך להפוך שולחנות. הנה הכפפה שאני זורק לראשי מפלגות הימין: דרשו, ובמפגיע, את תיק התחבורה. בנט דורש את תיק הביטחון? חשוב, מקפצה לעמדה השלטונית הבאה, אבל האמת היא שיש די גנרלים בסביבה שיעשו את העבודה. איילת שקד רוצה להישאר עוד ארבע שנים במשפטים? הגיוני וראוי, אבל את המהפכה שם כבר התחלת, יש מי שיוכל להמשיך אותה. הוכחת שאת מסוגלת לעשות דברים במערכת שהייתה תקועה עשרות שנים, בואי תעשי את זה בתחבורה. בצלאל סמוטריץ' (המיועד לתפקיד השר הבכיר של איחוד הימין בקואליציה עתידית) חולם על חינוך? קודם תאפשר לילדינו להגיע לכיתה בשעה שמונה, בלי להידרש לקום בשביל זה בחמש וחצי בבוקר כי יש פקקים.
בניגוד למי שמטילים רפש בשר ישראל כץ, שבעשור החולף היה ממונה על תיק התחבורה, אני לא חושב שהוא היה שר גרוע. אבל אחרי עשור בתפקיד ונוכח הדו"ח שהתפרסם, הגיע הזמן למטאטא חדש. אנשי מפלגות הימין באים עם אידיאולוגיה כלכלית ימנית של שוק חופשי, בדיוק זו שענף התחבורה זקוק לה. ברוסיה הקומוניסטית הוקם בשנות השלושים של המאה הקודמת קו מטרו בשלוש שנים. זה קרה כי סטאלין החליט שזה מה שצריך, והדבר קם ונהיה. אז אנחנו לא במשטר קומוניסטי טוטליטרי אלא בדמוקרטיה מתפקדת, ולכן מה שצריך פה הם חוקי חירום שפשוט יבטלו כל התנגדות שאינה קשורה לחיי אדם.
די עם המריחות והבירוקרטיה, אנחנו קורסים. לבנט, שקד וסמוטריץ' ישנם האופי, האג'נדה והכלים המנהיגותיים לעשות את המהפכה המתחייבת, לו רק יתנו להם. ויתנו להם, אם רק יתעקשו. כן, זה נשמע קצת מוזר. מה לימין ולתחבורה? אנחנו רוצים לשמור על ארץ ישראל, לחנך, לבנות. לא, חברים. תיק התחבורה הוא החשוב ביותר כרגע בממשלה. תשאלו כל אחד מהמצביעים שלכם, שנאנקים מדי יום בכבישים הבלתי נסבלים של מדינת ישראל.
