לאחרונה כתבתי כתבה גדולה על קריית־ארבע בשנות התשעים, ועל היחס של השב"כ, התקשורת והממשלה אליה בפרט ואל מפעל ההתנחלות בכלל. הכתבה תתפרסם בקרוב, אך כבר במהלך הכנתה התגלתה לי מציאות מזעזעת; את חלקה זכרתי, את חלקה שכחתי, כנראה כי העדפתי לשכוח, וחלקה – אפילו לא דמיינתי שהוא ייתכן. החיים של המתנחלים תחת שלטון השמאל היו בלתי נסבלים מכל בחינה. היינו שנואים, היינו מקופחים, נרדפנו, הוקענו והוכינו. לא ברור לי איך ההתיישבות שרדה בכלל.
הפכנו למפונקים. אחרי שנים של שלטון ימין, נמלאנו בביקורת על המנהיגים שלנו ועל ראש הממשלה במיוחד, כי שכחנו כמה איומה החלופה. נכון, נתניהו לא עשה מספיק, לא בנה מספיק, לא אישר מספיק, נהג איפה ואיפה, העלים עין והיסס – ועדיין. הוא לא מתקרב לקרסולי הארס שפעפע בעורקי מנהיגי השמאל ביחס לימין ולהתנחלויות.
תאמרו, רק הימין פינה יישובים. נכון. לשמאל הייתה אופוזיציה חזקה דיה כדי למנוע זאת. תאמרו, אנחנו טובים בלהיות באופוזיציה, ומפחדים לשלוט. ובכן, זה פחות נכון, בעיקר אם נתבונן בממשלה האחרונה. נכון, לקח הרבה יותר מדי זמן עד שלמדנו להרים את הראש ולשים את הרגל. עד שהפסקנו לגמגם. אבל פקחו את העיניים, תסתכלו סביב: יש פריחה בכל כך הרבה תחומים, בחינוך, בתרבות, במשפט, בכבישים. את הפריחה צריך לזקוף לזכות הממשלה – היוצאת, לצערי.
מדיניות הביטחון רופסת? נכון. מתפקידנו ומחובתנו לא להיות מרוצים, לכתוב ולהתריע, ולהוכיח בשער. משרד הביטחון מפרסם היתרי בנייה ממוחזרים ליחידות דיור ביו"ש: אנחנו לא נקנה את השקר הזה. חאן אל־אחמר עוד לא פונה? נכון, וחובה לפנותו. רק צריך לזכור שתפקידנו לבוא עם כל הדרישות הצודקות האלו כרוח גבית לעשייה, בבחינת "נאמנים פצעי אוהב".
לטענת מועצת יש"ע, אושרו 6,000 יחידות דיור ביו"ש בקדנציה החולפת. המספר הזה הוא לא סיבה לפרוץ במחולות, אבל המגמה חיובית. לפחות אין הקפאה. גם בכבישים המצב לא רע: הממשלה גמרה לסלול את מפרידן אדם, עוקף נבי אליאס וכביש הטבעת המזרחית. תוכננו וקודמו כבישים רבים אחרים: עוקף אל־ערוב, עוקף חווארה, הכפלת כביש המנהרות, מקטע של כביש 55, כביש ממודיעין עילית לצומת שילת, שיקוע קלנדיה. גם בלי לספור את הקילומטרים או את השקלים שהושקעו בכבישי יו"ש, המגמה ברורה: ממשלת ישראל היוצאת תכננה להישאר ביהודה ובשומרון, להקל על חיי היושבים שם ולהיטיב עמם. זה לא מה שיקרה תחת ממשלת מרכז־שמאל.
שכחנו את העיקר. היו לנו שנים שישנו טוב, בגושים ומחוץ לגושים. אלו היו שנים שלא רדף אותנו הסיוט שאורבת לפתחנו תוכנית ניסיונית מטורפת, הטומנת בחובה חורבן וסבל בשלב הראשון וסכנה מוחשית להמשך קיום המדינה בשלב השני. שכל הקיום שלנו, הקהילות, החברים, החינוך של הילדים, הבית, הנוף המוכר, כל זה – עומד על כרעי משחקי אגו של מנהיגים זרים, ושכלום לא בטוח. זאת לא דרך לחיות, זאת לא דרך לגדל ילדים. בזמן שלטונו של נתניהו לא דאגנו, או לפחות – דאגנו פחות.
צריך לומר את זה בכנות. לפחות בקדנציה הזו, נתניהו שמר על ההתיישבות יותר מכל מנהיג אחר פרט לשמיר. אולי זה בגלל הרכב הקואליציה שלו, אולי זה בגלל החינוך שלו, אולי זה כי הוא לא רצה להיות חתום על הזוועה זאת. כך או כך או כך, זאת המציאות. וזו הייתה מציאות יציבה, והיא הייתה יציבה מספיק זמן כדי שנשכח שיכול להיות אחרת.
מעניין לעניין באותו עניין, כמו שאומרים הטרחנים: בוחרי השמאל־מרכז מצביעים כי "רק לא ביבי" וכי הם רוצים משהו חדש. תקווה חדשה. אנשי הימין בוחרים כי כן. לא כי "רק לא". כן ארץ ישראל, כן מדיניות שקולה. חלקם בוחרים "רק ביבי", אבל גם בתוך ליבם פנימה הם יודעים שהוא לא ימלוך לעד. הם מצביעים לרעיון שהוא הנהיג, לתחושה שהוא יצר. "רק לא ביבי" זה לא מצע. זו הצבעה המובלת משנאה.
ובנוגע לתקווה, ובכן, היא בת שנות אלפיים, כזכור. תקווה אמיתית היא לא התחושה החמימה שנוצרת בבטן כשהדמיון רץ למה שאולי יהיה פה, אם קוורטט פרצופי הפוסטר יעלו לשלטון, ישוט אל האופק והנובל, וישאיר את כולנו לנקות את הקונפטי והדם.
