אין ספק שמשה פייגלין ותנועת זהות הם כבר הפתעת הבחירות. בלי קשר למספר המנדטים שיקבלו לבסוף, הם כבר הפכו למרענן הרשמי שלהן. השאלה הגדולה היא מהיכן הופיע פתאום פייגלין בתנופה גדולה כל כך. אמנם הוא היה שם ברקע כל הזמן, אבל עד השבועות האחרונים היה בבחינת אנקדוטה.
בתחילת מערכת הבחירות התעקשו פרשנים פוליטיים ש"זהות" לא משיגה יותר מחצי אחוז בסקרים, ולכן לא דנו בה. חסידי פייגלין מחו בזעם אבל עורכי הסקרים והפרשנים צדקו. מצד שני טען פייגלין שיש בידיו סקרי עומק שלפיהם הוא לא רק עובר את אחוז החסימה, אלא בעל פוטנציאל של כ־15 מנדטים. גם הוא צדק, אבל כל זה הוא בבחינת פוטנציאל. מה קרה פתאום שאפשר לפייגלין להתחיל לממש את הפוטנציאל הזה?
התשובה היא הפרישה של נפתלי בנט ואיילת שקד מהבית היהודי. איש לא היה יכול להעלות בדעתו שזו תהיה אחת התוצאות של הקמת הימין החדש. הפרישה הזאת יצרה משבר וזעזוע עמוקים בציבור האמוני. רבים, ודווקא הצעירים, הדתל"שים והפחות תורניים, נותרו בעקבותיה בהלם, מבולבלים וחסרי אמון. לא כולם היו מסוגלים לעכל ולהבין את חיוניותה של הפרישה ואת האופקים שהיא פותחת, לפחות לא מיד. מנגד, תקופת ההתארגנות של הבית היהודי ושות', עם כל הקשיים והכיעור שהיו כרוכים בה, לא אפשרה להם להזדהות גם איתו. המבוגרים יותר, שדפוסי ההצבעה שלהם כבר התקבעו, והתורניים יותר, שלא מזדעזעים גם ברוח שאינה מצויה, נותרו למרות כל התהפוכות נאמנים לבנט ושקד או לבית היהודי ושות' בהתאמה. אבל הצעירים, שדווקא אמורים להיות הבסיס הפוליטי של הימין החדש, נותרו תלויים באוויר.
החלל שנוצר אפשר את הפריצה של פייגלין. הוא היה שם, מוכן עם אסטרטגיה פוליטית וערוך עם אידאולוגיה מגובשת, שלא כאן המקום והמסגרת להסביר את הבעייתיות הגדולה שלה. פתאום הוא נעשה אפשרות ממשית ואבן שואבת, כתובת להצבעת מחאה לרבים אחרים שחשו ייאוש ומיאוס מהפוליטיקה. התהליך הזה העלה את פייגלין וזהות על מפת הסקרים, ויצר מומנטום פוליטי מרשים, שנכון לעכשיו כבר מעביר אותם את אחוז החסימה, ואפשר שעוד נכונו לו עלילות.
הניתוח הזה מתייחס רק לצד הפוליטי־טכני של הדברים. יש ממד עמוק יותר שאפשר את התופעה הזאת, של "מה פרצת עליך פרץ?". פייגלין שובר את הכלים. הוא עומד מול כל המערכת הפוליטית כמו ילד קטן נוכח מגדל של קוביות עץ – ובועט בה בהנאה. אצל ליברמן הסלוגן "לא דופק חשבון" הוא סתם סיסמה. פייגלין באמת "לא דופק חשבון". מתוך תוכו. בכל מהותו. הוא בועט בחדווה בכל מה שזז, בכל המוסכמות והכללים. וזהו סוד קסמו.
הוא צודק. המלך באמת עירום. לא אחת כתבתי כאן שהמערכת המדינית והפוליטית שלנו מכילה סתירות פנימיות להתפקע. אי אפשר להילחם בחמאס ולספק לו מזוודות של דולרים. אי אפשר לדגול בארץ ישראל השלמה ולדבר על שטחי איי או סי באותו משפט. אי אפשר להמשיך במצב של לא לבלוע ולא להקיא ביו"ש יותר מחמישים שנה. אי אפשר להמשיך לתת לבג"ץ להרוס יישובים, לגרש מתיישבים ובכלל לשלוט במדינה בשרירות לב, ועוד כהנה וכהנה אבסורדים וסתירות פנימיות, ובכל מישורי החיים. כל מי שמשחק ב"עולם התיקון", בתוך המערכת הפוליטית המובנית לפי כלליה, צריך לנשוך שיניים ולהשלים עם אין ספור סתירות עצמיות ופשרות, וממילא להיחשף לביקורת.
כאן בדיוק נכנס פייגלין, ומצביע בהנאה בלתי מוסתרת ובלא מעט יהירות על כל הסתירות האלה. הוא לא משחק לפי הכללים. כוחו הוא כוח "עולם התוהו", של מי ש"לא דופק חשבון" באמת. כרגע הוא מזעזע את הפוליטיקה של הציבור האמוני – ובמעגלים האלה הוא כבר מיצה פחות או יותר את כוחו האלקטורלי – אבל ייתכן בהחלט שגל הניפוץ הזה יחצה את הקווים לשמאל, ויתחיל לפעול ולזעזע גם ברמה הלאומית.
בדיוק כמו שתלמיד חכם צריך שמינית שבשמינית של גאווה, בשביל מה שעושה פייגלין צריך קורטוב של שיגעון גדלות. בלי התבלין הזה אי אפשר לשבור את הכלים. בפייגלין יש מהחומר הזה, ייתכן שאפילו קצת יותר מקורטוב. זה סוד הצלחתו וזה גם מה שיביא בסופו של דבר למפלתו. לפני שבר גאון. אבל עד אז, נביט כולנו משתאים בתופעה. ספק גדול אם יש לפייגלין כלים לבנות אחרי הזעזוע שהוא מחולל, אבל גם אם אחרים יבואו ויעשו זאת, בבוא הזמן, את הקרדיט על המהפכה החיונית שהוא מחולל בימים אלה אי אפשר לקחת ממנו. תוהו קודם לתיקון.
