מעורבות אלופי צה"ל בהנהגת המדינה פרחה אחרי מלחמת ששת הימים. ערב המלחמה הובילה התנהגותו ההססנית של ראש הממשלה לוי אשכול למינויו של הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין, לשר הביטחון. הניצחון המוחץ הפך את דיין לתואם א־לוהים ואת אלופי צה"ל לסגניו. ההערצה העיוורת ללובשי המדים עלתה ביוקר רב במלחמת יום הכיפורים, לאחר שהממשלה חששה להתעמת עם הערכותיהם המזלזלות והשחצניות. דיין נשבר במהלך המלחמה, ולעומתו ראש הממשלה, הסבתא גולדה מאיר, החזיקה מעמד. אחריה מונה לראשות הממשלה יצחק רבין, רמטכ"ל ששת הימים, לכהונה קצרה וחיוורת.
רבין נבחר שוב ב־1992 והביא אסון לאומי, מדיני, ביטחוני וכלכלי. הוא הכניס את הסוס הטרויאני האש"פי לארץ, נתן לו נשק, שטח, מעמד מדיני ולגיטימציה בינלאומית, וקרע את החברה הישראלית בהסכמי אוסלו – הוא חשש מהם, אך תומרן בידי שותפיו בממשלה לחתום עליהם. רמטכ"ל נוסף, אהוד ברק, כיהן בראשות הממשלה רק שנה וחצי, אך הציג הספק כישלונות מרשים.
ברק ברח מלבנון באופן חסר אחריות, יצר תקדים של נטישת פצועים בשטח ממניעים פוליטיים, ובגד במשטרה שהצילה את ישראל ממרד ערביי ישראל בשנת 2000 באמצעות מינוי ועדת חקירה שמוטטה את רצון האכיפה נגד ערבים עד היום. הוא גם נכשל לחלוטין במניעת האינתיפאדה השנייה ובהתמודדות עמה. רבין וברק, כמובן, גם ניהלו משא ומתן על מסירת הגולן. גנרל שלישי, אריאל שרון, חולל את האסון האסטרטגי של הנסיגה מעזה, שיצרה בדרום חזית מלחמתית בעלת צבא חמאסי המונה עשרות אלפים, שברצונו שולח את תל־אביב למקלטים. כבונוס, העמיק שרון את הקרע הפנימי
היה גם הגנרל עזר ויצמן. כשר הביטחון בממשלת בגין טיפח את נציגי ארגוני הטרור ביש"ע ומוטט את הביטחון; כשר בממשלת האחדות חתר תחת ראש הממשלה יצחק שמיר, ניהל מגעים עם אש"ף שלא כחוק ולחץ את ידו של נאיף חוואתמה, ראש "החזית העממית"; וכנשיא המדינה ניסה לקדם "שלום" עם סוריה ואת מסירת הגולן. הוא גם חתר תחת ראש הממשלה נתניהו, בהזמינו את יאסר ערפאת לביתו, לקידום מסירת חברון. נסיגה מהגולן הייתה גם משאת נפשו של ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא.
כל ויתור מדיני קיבל גיבוי גורף מ"המועצה לשלום וביטחון", גוף המרכז מאות ביטחוניסטים בדימוס שבתחילת תהליך אוסלו חתמו על עצומה הצופה ש"הסכם אוסלו יעשה שלום", ו"השלום הוא מרכיב אסטרטגי מכריע בביטחון". ערב ההתנתקות הם פסקו שהנסיגה תעניק ביטחון לדרום: "מבחינה צבאית עדיף לפעול מבחוץ. ההתנתקות תשפר את יכולת הפעולה של כוחות הביטחון ותעניק לה לגיטימיות. היא תגרום לשינוי אסטרטגי ומדיני ותפתח סיכוי להסדר".
בפרוץ האביב הערבי ב־2011, הם היו משוכנעים שאנו בפתחו של מהפך דמוקרטי במדינות ערב, ופרסמו עוד עצומה מגוחכת שלפיה "המהפך במדינות ערב הוא הזדמנות לשלום". המבוכה הובילה להמשך פעילותם תחת שם חדש, "מפקדים למען ביטחון ישראל": כעת הם מייעצים לנו למסור את יו"ש ולהקים מדינת טרור במבואות גוש דן, באר־שבע, מודיעין ונתב"ג, ולהפוך את כל הארץ ל"עוטף יו"ש".
אולי לכן המליץ הרצל ב"אלטנוילנד" להרחיק רבנים וגנרלים מקבלת החלטות מדיניות. מדוע האנשים האלו, שלרובם שירות ביטחוני מפואר, הולכים לאיבוד כשמדובר בהחלטות מדיניות? האם המנטליות הצבאית הצייתנית ועשרות שנות הימנעות ממחשבה עצמאית הופכות אותם לעדר חסר שיקול דעת? האם זלזולם בסכנות ביטחוניות קיומיות כתוצאה מטעויות מדיניות נובעת מגאווה מקצועית מופרזת?
הפרויקט הגרעיני בסוריה נתגלה על ידי יו"ר ועדת משנה חוץ וביטחון, סמל במילואים יובל שטייניץ, שזכה ללעג בוטה מראש אמ"ן זאבי־פרקש ולהחרמה מצד הרמטכ"ל משה יעלון. זה קרה אחרי ההלם של פירוק אמריקני של פרויקט גרעיני לובי, שלמערכת הביטחון לא היה מושג על קיומו.
מפלגת אינפלציית הגנרלים כחול לבן, לפיכך, היא איום מדיני מפחיד. ייתכן שכישלונותיה הצפויים יתרמו לגמילה של החברה הישראלית מחוות הדעת המדיניות המפוקפקות של לובשי המדים.
