כנגד סיפוח יהודה ושומרון לחיק מדינת ישראל נותר לשמאל מפלט ומתרס אחרון, והוא הטיעון הדמוגרפי. הטיעון הזה כלל אינו תופס כנגד המעוניינים בסיפוח שטחי סי בלבד, שכן אמנם מדובר ב־60 אחוז מיו"ש, אך באוכלוסייה של כ־80 אלף ערבים בלבד, שגם אם יקבלו אזרחות ישראלית מלאה לא ממש ישנו את המאזן הדמוגרפי.
הטיעון הדמוגרפי אינו אלא מכבסת מילים לגזענות, כיסוי יפה לטיהור אתני. אנשי השמאל מדברים בפה מלא על היפרדות מהפלסטינים, ובלי משים נפלטת להם מעת לעת הסיסמה "אנחנו כאן והם שם". זו הייתה סיסמתו של האלוף רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל, בבואו לשווק את רעיון הטרנספר – אלא שגנדי תמך בטרנספר לערבים, ואילו השמאל מדבר על טרנספר ליהודים.
בבסיסו של הטיעון הדמוגרפי עומד רעיון של הפרדה על בסיס גזעי גרידא, ולא ברור כיצד יכול השמאל להטיף מוסר לימין הקיצוני בעניין הזה. כל צדקני הטיעון הדמוגרפי, מבני גנץ וציפי לבני ועד זהבה גלאון ותמר זנדברג, אומרים למעשה: "איננו רוצים ערבים בינותינו, ובטח שאיננו מוכנים שכוחם האלקטורלי יגדל".
אמר לי חבר חכם השבוע שבעצם ההבדל בין השמאל לימין הוא כזה: הימין, באהבתו העזה לארץ ישראל, מוכן להכיל את הערבים בתוכה; השמאל, בשנאתו העזה לערבים, מוכן לוותר על חלקים מארץ ישראל. עניתי לחבר שההבדל מורכב פחות: כולם אוהבים את הערבים באותה מידה, אלא שהימין רוצה לפתור זאת בכך שהערבים יזוזו מביתם, ואילו השמאל רוצה שהיהודים יגורשו ממקומם.
האוחזים בטיעון הדמוגרפי צריכים לכאורה להיות חסידיו של אביגדור ליברמן: הוא מבקש לערוך חילופי שטחים, ולהעביר גושי התיישבות ערבית לשטחי הרשות הפלסטינית. מי שחפץ להיות עקבי ושיטתי אמור לתמוך בכך, אך תחת זאת הפך ליברמן למוקצה מחמת מיאוס בשמאל הקיצוני. למעשה, אם השמאל רוצה להיות עקבי עליו להחזיר אותנו לתוכנית החלוקה מ־1947, שכן כבר היום הרוב היהודי בגליל ובנגב נמצא בבעיה.
זאת ועוד, מצופה מטועני הטיעון הדמוגרפי שיקימו משפחות מרובות ילדים, או שלכל הפחות ידאגו להגברת הילודה היהודית ולעידוד קליטת עלייה, אך מתברר שהציבור הזה מוליד ילד או שניים, ומתנגד לכל העלאה בקצבאות הילדים.
די אם נתבונן כדוגמה במפלגת העבודה, שרוממות הטיעון הדמוגרפי בגרונה, ובעמוד השער של אתר האינטרנט שלה מופיעה הכותרת המכובסת "סוללים דרך להיפרדות בטוחה". בעשירייה הפותחת של רשימת מפלגת העבודה לכנסת יש רווק מבוגר אחד, שתי רווקות, הומוסקסואל ואם חד הורית לשני ילדים. הזאת המפלגה שבראשה עמד דוד בן־גוריון, שהגיע בעצמו אל אמהות למשפחות ברוכות ילדים כדי להביע את הערצתו אליהן?
הנה כי כן, לא זו בלבד שהטיעון הדמוגרפי הוא גזעני, אלא שהשמאל גם לא מוכן לעשות מעשים של ממש למענו, זולת מסירת חלקי מולדת וגירוש יהודים מבתיהם. צביעות במיטבה.
המוסר הכפול, הטהרנות והפסיחה על שתי הסעיפים באו לידי ביטוי בשני אירועים בולטים: האחד הוא התנגדות השמאל לחוק יסוד הלאום, הסותרת חזיתית את הטיעון הדמוגרפי שכביכול בא להבטיח את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית; האחר הוא ההתפרצות של ח"כ ג'מאל זחאלקה נגד ח"כ סתיו שפיר מעל דוכן הנואמים בכנסת, באומרו שהיא הגזענית הכי גדולה בכנסת, והיא אפילו לא טורחת לומר לו שלום במסדרון כשהיא חולפת על פניו. הערבים כבר זיהו מזמן מי הם הגזענים האמיתיים בכנסת ישראל.
