השבוע מלאו 50 שנה למותו של ראש הממשלה השלישי, לוי אשכול. במשך ארבע משש שנות כהונתו היה אשכול למשל ולשנינה: ספרי בדיחות שלמים נכתבו עליו, כמנהיג הססן ולא רציני.
הביקורת הגיעה לשיאה בימים המתוחים שלפני מלחמת ששת הימים. כעסו עליו שהוא מותח את עצבי הציבור ולא פותח מיד במלחמת מנע מול מצרים, והמטכ"ל כמעט התמרד נגדו בעניין זה. שידור הרדיו שלו כשבוע לפני המלחמה, שנועד להרגעת הציבור, יצר את ההפך, כשהוא החל פתאום לגמגם בשל תיקונים שהוכנסו לנאום ברגע האחרון. התוצאה הייתה מינוי בהול של משה דיין לשר הביטחון, "כדי שיחזיר את הביטחון לעם".
הביקורת על אשכול לובתה בלי ספק גם מתוך הגעגועים לקודמו, האב המייסד דוד בן־גוריון. מול בן־גוריון, שנתפס כמנהיג לאומי הנערץ אפילו על יריביו, איש העשוי ללא חת, דימויו של אשכול היה של עסקן מפלגתי שלא יוכל להתמודד עם האתגר הביטחוני. רק המחקרים ההיסטוריים המאוחרים יותר חשפו את האמת: בשעה שבן־גוריון הקשיש רעד מפחד מאימת המלחמה המסתמנת, אשכול, שעד החלפתו בידי דיין כיהן גם כשר הביטחון, הוא שהיה אחראי להתעצמות הצבא, ולבנייה השקדנית של הכוח ותוכניות המבצע. את תקופת ההמתנה הוא ניצל לרכישת תמיכה בינלאומית במתקפה שישראל עמדה לפתוח בה.
אבל תרומתו העיקרית של אשכול הייתה דווקא בחזית הפנים. ישראל של בן־גוריון הייתה דמוקרטיה עלובה מאוד. בן־גוריון החשדן והריכוזי עד אימה, שהעריץ את שלטונו הבולשביקי של לנין, רדף את יריביו הפוליטיים עד חורמה: בימי המחתרת היה מוכן למסור אותם לשלטון הבריטי ("הסזון"), ועם קום המדינה, מרוב חשש ממיליציות מגזריות, הוא לא היסס להטביע את אלטלנה על נוסעיה והנשק שעליה, בלי לטרוח לברר אם בכוונת אנשיה למרוד. למנחם בגין הוא הקפיד לא לקרוא בשמו, ולעיתים קרובות הגדיר אותו ואת תנועתו כפשיסטים.
ליריביו משמאל, אנשי מפ"ם, הוא צותת בטלפון, וחשד בכולם שהם מרגלים למען בריה"מ (לזכותו ייאמר שכמה מהם אכן עשו זאת). את הערבים הוא בכלל כיסח: הטיל על כולם ממשל צבאי, עם צורך באישורי תנועה ברחבי הארץ, והפקיע את בתי הנפקדים לטובת עולים יהודים בלי היסוס רב. אשכול, לעומתו, עשה את ההפך: ביטל את הממשל הצבאי, ומימש את בקשתו האחרונה של מנהיג הימין, זאב ז'בוטינסקי, להעלות את עצמותיו ארצה.
במערכת הבחירות של 2019 ההיסטוריה במידה מסוימת חוזרת על עצמה: בשלטון, מנהיג עוצמתי נטול עכבות; מולו, מתמודד שמבקריו מתארים אותו כהססן וחסר חוט שדרה. אין כמובן זהות חד־משמעית בין הדמויות: בנימין נתניהו רחוק מלהיות בן־גוריון. עם כל הכבוד להישגיו, הוא לא הקים את המדינה ולא קלט מיליוני עולים בעת מלחמה לאורך כל הגבולות, ובמצב כלכלי נורא. נתניהו זהיר בהפעלת כוח צבאי הרבה יותר מבן־גוריון, והוא בוודאי נהנתן ומושחת הרבה יותר מבן־גוריון של שדה־בוקר. מצד שני, גם בני גנץ אינו לוי אשכול: כמי שהיה רוב חייו הבוגרים לוחם ומפקד, ייתכן שהוא נתפס כהססן ופשרן ביחס לשאר עמיתיו הרמטכ"לים, אבל ודאי שיש לו יכולת פיקודית ומנהיגותית כלשהי. ההשוואה היא אפוא לא אחד לאחד, אלא רק ברמה העקרונית. נתניהו הוא בהחלט מנהיג עוצמתי וכריזמטי, אבל דומה שכמו בן־גוריון, אחרי שנות שלטון רבות מדי נזקו מרובה מתועלתו. את התשתיות שבנה בתחום המאבק באיראן והריסון הכלכלי יוכלו גם יורשיו – בליכוד או מחוצה לו – להמשיך, גם אם בפחות כישרון. הדבר החשוב ביותר כיום הוא להפסיק את הנזק שיוצר חסרונו הגדול: חוסר העכבות האישי והציבורי, בשחיתות ובדה־לגיטימציה של כל מערכת שלטונית שאנשיה תובעים למצות עמו את הדין.
לכאורה, למדינה מאוימת זהו לוקסוס להדיח מנהיג מוכשר כמו נתניהו בגלל שחיתות. למעשה ההפך הוא הנכון: דווקא מדינה מאוימת זקוקה יותר מכול ללכידות חברתית ולנכונות אזרחית להקריב רווחה ונוחות למען עתידה ועצם קיומה. לשם כך צריכים מנהיגיה לתת דוגמה אישית של צניעות ומנהיגות מפייסת ומלכדת, על אף חילוקי הדעות. עדיין לא ברור אם גנץ הוא האיש המתאים לכך, אבל לגמרי ברור שנתניהו אינו מתאים.
