ערב יורד על פולין, ואולם בית הכנסת בלנצוט מלא עד אפס מקום. בצידו האחד אולפנה מהדרום, ובצידו השני תלמידי ישיבת אמי"ת אשדוד ותיכון ישיבתי נריה בנתיבות, פוצחים בריקודים סוערים. כמה שעות קודם לכן עוד היינו במיידנק, בפתחו של הגיהינום. ראינו את תאי הגזים. שמענו בטלפון את ניצולת השואה הלינה בירנבאום מספרת על הרגע האחרון שראתה את אמא שלה בפעם האחרונה. צפינו באמבטיה שהציב מפקד המחנה קארל קוך בתוך הקרמטוריום, כדי לנצל את האש שדלקה במקום לצורך חימום המים שלו. ועכשיו ריקודים.
זה עוד יקרה הרבה במסע הזה. רגע אחד אנחנו בגטו ורשה, עומדים במרכז האומשלגפלאץ (כיכר השילוחים) ושומעים על משפחות הפולנים בגן קרשינסקי שהיו עולות על גלגל ענק ורואות ממנו את זוועות הגטו, ורגע אחר כך אנחנו כבר באוטובוס, משתוללים לצלילי "שני משוגעים" של עומר אדם. מבחוץ זה עלול להיראות כמו החוצפה בהתגלמותה, אבל כשנמצאים שם ההרגשה היא של נקמת החיים עצמם.
אני צופה בתלמידי הישיבה עם הסווטשירטים הלבנים, מעמיסים דגלי ישראל בדרך לעוד תחנה, ונזכרת ברגע המכונן שבו ראיתי את החברות שלי חוזרות עם אותם הסווטשירטים, מרכיבות אלבומים ונזכרות בשירים מתוך המסע, שאליו מעולם לא נסעתי.
17 שנה פולין ישבה לי בראש. כמו מעין הבטחה שלא הספקתי לקיים. תלמידת שביעית, שהלכה לעבוד כבייביסיטר כדי לסייע במימון הנסיעה. סבתא שלי, ניצולת הגירוש לטרנסניסטריה שאיבדה את כל משפחתה בדרכי אירופה הארורות, אמרה לי אז: "אני לשם לא יכולה לנסוע, אבל אם את נוסעת – שימי דגל גם בשבילי".
אלא שהדגל מעולם לא הגיע לשם, כי בבית הספר החליטו להעניש אותי בתגובה לאיזו הפרת משמעת מהעבר ואסרו עליי להשתתף במשלחת. כל תחנוניי לא עזרו. כל בקשותיי והבהרותיי שחסכתי למסע הזה כסף במשך שנה שלמה, שזה עניין אישי אצלנו, שכל חיי גדלתי בצל סיפורי השואה, שלא מענישים בדברים כאלה, שאני מוכנה להמיר את הנסיעה בכל עונש אחר, רק תנו לי לצאת לשם – נתקלו באוזניים ערלות. את בקשת הסליחה קיבלתי מראש האולפנה רק שנים אחר כך. היא בקושי זכרה את הסיפור הזה, אבל אנחנו התלמידים – אנחנו זוכרים הכול.
והנה אני עומדת בטרבלינקה, לצידי אמא שלי, דור שני לשואה שהחליטה להצטרף אליי למסע, ואנחנו מניפות ביחד את דגל ישראל.
תלמידים מענטשים
הרב שלום מלול, ראש ישיבת אמי"ת אשדוד, הוא מחנך בחסד עליון. עדינו העצני. ביד אחת אוסף מתלמידיו את הסלולריים למשך כל שעות היום כדי שלא תוסח דעתם, וביד השנייה לא מהסס לספר להם על המסיבה בחוף גולן שאליה נסע כנער חילוני שובב. בין תחנה לתחנה הטלוויזיה באוטובוס משדרת סרטי שואה – "הבריחה מסוביבור", "הלב האמיץ של אירנה סנדלר", והרב שלום משאיר אותה פתוחה. כן, גם בקטעים הרומנטיים. הוא מגיע עם פלייליסט מוכן שכולל גם שירת נשים. חינוך בלי פחד.
אנחנו המשלחת הכמעט יחידה בכל פולין שהתלווה אליה ניצול שואה. צבי ויזל בן ה־89, מאחרוני תאומי מנגלה. לצבי יש שני כללים: אסור לומר לו תודה, כי הנסיעה איתנו היא זכות בשבילו, והמושב לידו תמיד ריק, כדי שכל תלמיד יוכל להתיישב בתורו ולשמוע ממנו את הסיפור.
נתקלנו בדרך בלא מעט משלחות. אבל סהדי במרומים שמעולם לא נתקלתי בחבורת בנים כל כך מחממת לב. "מענטשים" של ממש. כן, הם יעשו קצת רעש בלילה לפני כיבוי האורות, אבל מחר בבוקר, כשהרב שלום ישאל מי מוכן להסיע את צבי בכיסא הגלגלים שלו, יריבו ביניהם מי יזכה בכבוד. ודקה לפני שבת, כשצוות הישיבה יחלק להם את החבילות מההורים, יבואו להציע לי ולאמא שלי את עוגיית האלפחורס האחרונה שאמא שלהם אפתה להם.
הרב שלום מלול הוא גם המדריך של המשלחת. הוא מסתובב כבר שנים עם חיידק פולין. מאוד מאמין בהוצאת משלחות לשם, למרות המחלוקת. מקיים קשר רציף עם ניצולים. מלווה אותם אפילו בדרכם האחרונה. הוא מסוג המדריכים שלא רק באים לדבר. הוא ישמיע את השיר שמתאים לסיטואציה, ויראה את צילום הספרון עם ברכת הדרך שנכתב על ידי האב בדרכו האחרונה ברכבת.
"אמא שלי בטוחה שהייתי שם באיזה גלגול אחר", הוא מסביר את העניין הרב שלו בשואה, "בילדותי גרתי בקריית־ים, ומשני צידי הבית שלנו גרו ניצולי שואה. לא שזה חשף אותי. ניצול אחד היה שתקן ברמות ומנגד היו זוג ניצולי אושוויץ שפחדנו מהם מאוד. הרגשנו כאילו שהם באו מפלנטה אחרת, מתמונות שזפזפו לנו מתוך הספרים. היו להם גם התפרצויות של סיוטים שהבהילו אותנו כילדים. סִקרן אותי לדעת מה עבר עליהם, והסקרנות הפכה לצמא גדול".
הרגע שבו נתפס בסיפורי השואה אירע בכיתה ז'. "הצטרפתי לחוג תיאטרון בבית הספר. העלינו הצגה בפני ניצולי שואה, והיה בה תפקיד ראשי אחד, של דוד הקטן. מאוד רציתי אותו, אבל לא זכיתי בו. חבר שלי זכה. קיבלתי תפקיד של פולני. ואחרי כמה דקות הבמאית עצרה ואמרה 'שלום, בוא רגע, אתה צריך להיות דוד'. שלום זה דוד. הוא חי את זה".
אין לי מושג מה קרה בבתי ספר אחרים, אבל לפני 17 שנה, במשלחת של האולפנה שלי, יצאו בעיקר הבנות האשכנזיות. רוב המזרחיות נשארו בבית. אני לא יודעת לומר מה היו הסיבות. בכיתה של שלום כל התלמידים מגיעים מבתים מזרחיים, רובם המוחלט יצא למסע.
"אם אנחנו לא נזכור את זה, אף אחד לא יזכור את זה", אומר לי אלירן דביר, אחד התלמידים. "אתה חווה כאן עוצמות שבחיים לא חווית. זאת בעצם הנקמה שלנו. אנחנו חוזרים לפה בתור נציגים של המדינה שקמה, וגאים בזה שאנחנו פה".
"חשוב ללמוד את מה שקרה באירופה", מצטרף סתיו מנטסנות, "כי זו הדוגמה הכי טובה שאפשר לתת לאנטישמיות שהייתה כלפי היהודים. אבא שלי מאוד תמך ברעיון שאסע, כי בכל מקום שבו יהודים סבלו – יש הרבה היסטוריה, ולא משנה איפה זה, וצריך לבוא וללמוד אותה. כשאתה שומע על ילדה בת 15 שהייתה צריכה לקבור את אבא שלה בעצמה בבית הקברות בלודג', זה עושה לך משהו. זו גם הפעם הראשונה במסע שבכיתי".
"כשהגעתי לאשדוד אמרתי להורים – אנחנו נצא לפולין", אומר הרב מלול, "אנשים פקפקו. זה בית ספר חדש, אין עוד מחזור שיצא לפולין. אבל השדר שיצרתי הוא שחבר'ה, זה שבוע של סמינר ענק על העם היהודי, וגם מסע על השואה, אל העבר, ואנחנו שואבים מהעבר תעצומות לעתיד. הרגשתי שזה כובש את הלבבות. אנשים קלטו. יצאנו 27 תלמידים מתוך 33. תלמיד שרצה וידו לא משגת, השגנו תרומות".
שואה בחלון ראווה
בתחנה הראשונה שלנו, ביער קלושקי, הרב שלום מספר לנו על שבע נערות שקפצו מתוך הרכבת וברחו עד שנורו אל מותן. הוא מוביל אותנו לשם בשורה ארוכה. מוזיקת עמוד האש מתנגנת מתוך המיקרופון שלו. הוא מציב אותנו בין עצים, ממש היכן שהן ברחו לפי העדויות. אחר כך הוא מחלק לנו דפים עם תמונות של נערות צעירות שחיו בקרבת האזור. "אנשים חושבים ששישה מיליון זה שואה", הוא אומר בסיום הטקס, "שבע נערות זה שואה. יהודי אחד – זה שואה".
שמתי לב שמאוד חשוב לך לחבר את התלמידים דרך אמצעים מוחשיים. מוזיקה. צילום של ספרון. טלפון מניצולת שואה בכניסה לתאי הגזים.
"השואה זה עצבות, הנוער מטבעו לא רוצה להיות עצוב. הוא רוצה שמחה, מסיבות, חיים וגם קדושה. ופתאום אתה לוקח אותו מהחופש הזה וכולא אותו למשך שבוע בתוך סיפור שואה. אחד מהדברים שעשו עוול לדור הצעיר הוא להשאיר את השואה כשואה. אבל אני חושב שהשואה מספרת לנו סיפור. היא קוראת לנו קריאות. בסיפור העצוב שלה היא אומרת לנו אמירות חיים שלמות. צריך לתפוס את האמירות האלה ולהמשיג אותן. הלינה נשארה בלי אמא שלה. רגע, איפה אתם בסיפור הזה? דיברנו על הרוע של מפקד המחנה – איפה אתה מול הרוע הזה? אם נשאיר את השואה רחוקה מעבר לחלון הראווה ולזכוכית המשוריינת של המוזיאון – היא תישאר שם".
ויש רגעים שאתה שואל את עצמך אם נכון מבחינה נפשית לקחת ילדים כאלו צעירים למסע שאולי יותיר בהם צלקות?
"אני לא יודע אם יש גיל שאפשר להגדיר 'זה הגיל למסע'. חייבים להיות מאוד זהירים בנפש של המודרכים. מדריך מקבל מיקרופון לשבוע, והוא חייב ליטול ידיים עשר פעמים לפני שהוא מתחיל לדבר. תחת ידי יצאו 24 מסעות שהובלתי, ברור השם אני נמצא בקשר עם התלמידים ולא שמעתי מישהו שאמר 'שמע, בגלל המסע לפולין קרה לי משהו שלילי'. אני רק שומע 'בגלל המסע לפולין השתניתי, זכיתי, קרה לי'.
"לגבי הגיל – אני מסכים שבכיתה י"א הם קצת צעירים מדי, קצת מגלים לפעמים חוסר סבלנות. אבל אני לא חושב שאנחנו צריכים לא להוציא אותם, אלא צריכים להכין אותם נכון למסע הזה, וכשיש הכנה טובה – אני לא חושש. בסופו של יום, כשהתלמידים תחת המטרייה החינוכית שלנו ושל ההורים, את יכולה להוציא אותם בהמוניהם למסע הזה. הדילמה היא לא אם להוציא אותם בגיל הזה או בגיל 35, כי ההתארגנויות בגילים הגבוהים מצטמצמות יותר. אני גם חושב שכשאת מעבירה את המסע הזה לנער או נערה בגיל 17, יש להם זמן לקחת אותו ולחולל שינוי בחיים שלהם קדימה, ברמת הצמתים הקרובים".
הרב שלום מלול: "אחד מהדברים שעשו עוול לדור הצעיר זה להשאיר את השואה כשואה. בסיפור העצוב שלה היא אומרת לנו אמירות חיים שלמות. צריך לתפוס את האמירות האלה ולהמשיג אותן. אם נשאיר את השואה רחוקה מעבר לחלון הראווה ולזכוכית המשוריינת של המוזיאון – היא תישאר שם"
אסור לדרוך על פרחי הגן
מעולם לא ראיתי את אמא שלי בוכה. גדלנו בבית כזה, נו, שלא בוכים בו הרבה. סבתא אמרה לי פעם שאצלם במחנה מי שבכה נחשב לחלש, אז היא הרגילה את עצמה לא לבכות. אבל שם, ביער זביליטובסקה גורה, המכונה גם "יער הילדים", כל המחיצות נשברו.
זה לא שיש שם הרבה מה לראות. את הולכת בין העצים, ופתאום מבחינה בהן – חלקות מגודרות, צבועות במין כחול עז כזה, ואסור לדרוך. אין שם כלום אבל את יודעת בדיוק מה יש שם. וכשהרב שלום מספר על אחים בני עשר שתמכו בילדים בני שמונה, על שקים שלמים של תינוקות שהושלכו חיים, על ילדים שקיבלו סוכריות וממתקים כדי שיסכימו ללכת בלי התנגדות, זה הרגע שבו את נשברת. אחר כך הוא מחלק לתלמידים מכתבים מההורים שבבית. כל אחד מהם מתבודד ליד עץ, קורא ובוכה.
אני לא קיבלתי מכתב. אמא שלי הייתה שם לידי. זה יותר ממכתב. זה הכי הרבה שיכולתי לבקש. ופתאום היא תופסת אותי ואומרת בקול רועד: "את יודעת על מה אני חושבת עכשיו? אני חושבת על סבתא. על איך היא נשארה לבד בעולם".
ואז היא בוכה. ואני נדבקת בבכי. ושתינו נאחזות זו בזו במשך דקות ארוכות.
מעולם לא ראיתי את אמא שלי בוכה.
הלב תמיד במחנות
בכניסה לבירקנאו, אישה פולנייה מוכרת בייגלעך. קבוצת חיילים נעצרת וקונה. כמה מטרים משם אישה אחרת גובה כסף על הכניסה לשירותים. "לפני 74 שנה כולם נכנסו לפה בחינם", מעיר לה בציניות אחד המבקרים. כוחם המתעתע של החיים. רגע אחד מחנה השמדה, 74 שנים אחר כך – אתר תיירות.
יש משהו אחר בנסיעה למחנה השמדה בחורף. את מתוודעת לקור, למרחקים. את מרגישה אותם כשאת פוסעת מצריף לצריף, אפך מטפטף מצינון, רוח פרצים סוטרת על לחייך ואצבעות רגלייך מאבדות תחושה. היו אנשים שנדרשו ללכת יותר מקילומטר כדי להגיע למחראות. "מעולם לא פעל חימום בבירקנאו", מספר לנו הרב שלום כשאנחנו עומדים ליד אחד הצריפים. "כשצריפים כאלו שימשו ללינת סוסים – חיממו. בבירקנאו, כשהיו בהם יהודים – נשארו קרים".
אותי תפסה חורשת עצים קטנה בסמוך להריסות הקרמטוריום. לידה הוצב שלט עם תמונה של משפחות על ילדיהן, ממתינות לתורן להיכנס לתאי הגזים. הן נראות משום מה שלוות. אני שואלת את עצמי אם ידעו. מה הבינו. אולי סיפרו לילדים עד הרגע האחרון משהו אחר. כמה מטרים מהן עשן השריפה מיתמר, ובשל העומס הן ממתינות בחורשה עד שיגיע תורן.
מחנה אושוויץ תיירותי אפילו יותר מבירקנאו. אנשים מצטלמים מחייכים מתחת לשער עם כיתוב "העבודה משחררת". זהו מרכז המבקרים הראשי, ושם, בניגוד למחנות אחרים שהיינו בהם, יש גם הרבה תיירים לא יהודים. רוב הבלוקים הפכו למוזיאון. במיידנק ראינו נעליים. כמויות עצומות של נעליים. דמיינו אולם התעמלות מלא בנעליים – זה הגודל. באושוויץ ראינו צמות. כמויות אדירות של שיער. בלונדיניות, שחורות, מסולסלות. את אומרת לעצמך – שיער של אדם, כמה מקום הוא כבר תופס? והחדר מלא.
אבל הרגע שאקח איתי במסע הזה הוא הרגע שבו צבי ויזל נעמד מול בלוק 10, המקום שבו ביצעו מנגלה ואנשיו ניסויים בבני אדם. צבי היה מבני המזל. בשל עומס בצריף התאומים הוא נשלח לעבודות פינוי זבל, והוזעק רק לבדיקות דם ורנטגן. אבל כשהיה מגיע לשם היה רואה הכול. היו שם אנשים קטועי איברים, הוא מספר, היו תאומים שביצעו בהם ניסויים שהס מלהזכיר. "אני נוסע לפולין וחוזר, הקמתי משפחה, שישה ילדים, אבל הלב שלי תמיד נמצא במחנות".
הרב שלום מספר לנו שיש שני סוגים של ניצולי שואה. אחת מהם, כשנסעה איתו במשלחת, לא הסכימה לחייך כשהצטלמה בצריף שלה. ויש אנשים כמו צבי, שכאשר אחד התלמידים מבקש להצטלם איתו ועושה פרצוף מוזר, הוא מצווה עליו "תחייך. תהיה גאה. ניצחנו".
מעטות המשלחות שזוכות לנסוע עם ניצולי שואה, ואנחנו זכינו. עמדנו שם מול צריף 10, מקור כל הרוע והאכזריות בעולם, וצבי מספר את סיפורו. לאט־לאט מצטרפות משלחות נוספות, מצמידות לו מיקרופון, ופתאום נוצרה שם איזו התקהלות. עוד ועוד אנשים מצטרפים, וכשצבי מסיים לדבר בוקע משם קדיש כזה גדול, שאיש לא יכול היה להחמיץ.
מבקרים שאינם יהודים נעצרים ובוהים בנו בתדהמה, שרים בקולי קולות את המנון התקווה. לא היה רגע מרגש מזה. "מי הזקן הזה שכולם מקשיבים לו?" שואל אותי תייר באנגלית מתגלגלת. ואני מסבירה לו שאם ירים את השרוול של צבי יוכל לראות את המספר. הוא תופס את פניו בשתי ידיו, מבע ריק בעיניו, ואומר לי: "זה קרה. זה באמת קרה".
שיר מסע
בדרך חזרה מאושוויץ לשיחת הסיכום בבית הכנסת באושוויינצ'ים, הרב שלום משמיע לנו, בפעם האלף אולי, את "גחליליות" של אסתר שמיר.
"אני חוזרת אל היער ללקט גחליליות
אורות קטנים השארתי בעוזבי
מילים כבדות מצער, שלא יכלו לעוף
שירים שלא אספתי בלכתי".
השיר הזה ליווה אותנו לאורך כל המסע. בין עצב לשמחה, בין גאות לשפל. אני שומעת אותו ונזכרת בחברות שלי שחזרו הביתה לפני 17 שנה. אצלן זה היה "ימים של שקט" שבדיוק יצא אז והתנגן בלי הפסקה באוטובוס. כמה הצטערתי שלא נתנו לי לנסוע איתן. כמה קשה הייתה אז תחושת ההחמצה, העוול. איזה מין אקט חינוכי זה? איזה מין עונש? אל תיסעי לפולין.
אני לא יודעת מה יותר נכון, לנסוע למקום הזה כשאת בת 17 ואין לך ילדים, או לנסוע לשם כשאת אמא לשלושה ילדים שהשארת בבית, ואמא שלך לידך, מחבקת אותך ובוכה איתך בפעם הראשונה. כנראה דברים קורים בדרך שבה הם צריכים לקרות. ומן המסע הזה אני שבה לחבק את ילדיי.
"נאסוף את כל הטוב / נאסוף את כל התם / נאסוף גחליליות ונחזור".
לתגובות: rachelm@makorrishon.co.il
