בחירות 2019 טרם הסתיימו, אבל כבר עתה, עוד לפני ספירת הקולות, ניתן לזהות מסקנה משמעותית אחת שצפה ועולה: ישראל היא המנצחת העיקרית, ואילו שבטיה המרובים הם המפסידים. אלה בשורות לא רעות עבור הפוליטיקה והחברה הישראלית, ואולי פחות מרנינות עבור חלק מהשחקנים במגרש הפוליטי.
מאז שנות השישים חל תהליך ברור בחברה הישראלית, במסגרתו כורסם המודל הממלכתי שבנתה מפא"י / תנועת העבודה. אמנם המודל הזה הבטיח את ההגמוניה הפוליטית של מפלגת השלטון, אבל בבסיסו עמדה ההכרה בחשיבות הקולקטיב לניצחון על הערבים ולבניינה של הארץ. ישראל, חרף העובדה כי הוקמה מקיבוץ של יהודים שהגיעו ממקומות שונים בעולם, חתרה ליצירת כור היתוך שימוסס את הבדלי התפוצות, ייצור מאסה של חומר חברתי אחיד ובכך ימיר את הקיום היהודי הקהילתי הנפרד בקולקטיב לאומי משותף.
המיזם הזה התברר לימים כמוצלח, למרות התופעות הלוואי השליליות. ישראל שרדה בזכות הקולקטיב את ההתמודדות הביטחונית מול ערביי הארץ ואת זו מול מדינות ערב, שיקמה את עצמה כלכלית לאחר המלחמה ובנתה מדינה מפוארת כמעט בכל תחום. אבל כור ההיתוך הישראלי לא באמת יצר תערובת חלקה ולגמרי חדשה.
הלאומיות היהודית-ישראלית התגבשה, אבל במידה רבה על חשבון ניסיון לטשטש את קווי ההיכר של הזהות הקהילתית היהודית, וזו הרימה את ראשה מחדש בשנות השישים והשבעים כתגובת נגד. כך החלו לבעבע בתוך החברה הישראלית קולות המושתקים: המזרחיים, הציונים-דתיים, הדתיים-ספרדים ואפילו התפתחות דומה נרשמה מחוץ לחברה היהודית כאשר גם המיעוט הערבי החל לבטא קול נפרד שהגיע לשיאו באירועי יום האדמה בשנת 1976.
מי שמינפה פוליטית את צמיחתה של הקהילתיות והשבטיות הישראלית הייתה תנועת הליכוד. המהפך של 1977 ביטא את חולשתה הפוליטית של מפלגת השלטון ההיסטורית. הפוליטיקה הזו העמידה מול סדר היום הלאומי המשותף שהגדיר את ישראל בעשורים הראשונים שלה את סדר יומן של פסיפס הקהילות השונות שהרכיבו את החברה הישראלית.
מגמה זו קיבלה משנה תוקף גם מכוח מגמות האינדיווידואליזם שפקדו את ישראל בהשפעת תהליכים חיצוניים. באופן זה, 'פוליטיקת הקהילה והשבט' פגשה גם את 'פוליטיקת האני והעצמי' וגם אם לא הביאה לקריסתו המוחלטת של המודל הקולקטיבי, היא יצרה מערכת מתחים חדשה בין מוקדי הנאמנות, השייכות והזהות. התופעה הזו השתקפה גם בשדה הפוליטי-אלקטוראלי. אמנם מפלגת העבודה ההיסטורית איבדה את ההגמוניה המוחלטת שלה בשלהי שנות השבעים אבל המציאות הפוליטית לא ממש יצרה סדר הגמוני חדש לחלוטין, אלא סוג של מערכת דו-גושית, כאשר החידוש הגדול היה נוכחותן של מפלגות השבט או מפלגות הסקטור שהפכו ללשון מאזניים בפוליטיקה הישראלית, במידה רבה על חשבון המפלגות הגדולות.
תופעה זו הייתה נייר הלקמוס להתרחבות תופעת השבטיות והקהיליות בחברה הישראלית והשיעור הנמוך של אחוז החסימה אפשר את הנכחתה בפוליטיקה הישראלית. מגמות אלו לא רק שנותחו למכביר בספרות האקדמית, אלא גם מצאו דרכן לתוך תודעת המערכת הפוליטית. מי שהגדיר בשנים האחרונות את תפיסת השבטים הוא הנשיא המכהן ראובן (רובי) ריבלין. הלה אף הניע תחילתו של מחשב על האופן שראו לה לחברה הישראלית להתנהל במציאות שבטית-קהילתית המחייבת מידה רבה של הסכמות פורמאליות למחצה בין מוקדי הכוח השונים בתוך החברה, וזאת כדי לשמר את היצירות החברתית הכוללת במציאות של ריבוי שבטים וקהילות.
מערכת הבחירות הנוכחית יכולה ללמד אותנו על שינוי דגש שמתחולל ביחס שבין הגדרת החברה הישראלית כמערכת קולקטיבית לבין הגדרתה השבטית-אינדיווידואלית, לטובת הראשונה. מה שכונה 'המפץ הגדול' עם הקמתה של מפלגת 'כחול לבן' והתייצבות מערכת הבחירות כהתמודדות ראש בראש בין המפלגה החדשה לבין 'הליכוד' לווה באפקט נוסף, והוא היחלשות המפלגות הקטנות שביטאו מאז סוף שנות השבעים את המגמות הסקטוריאליות בחברה הישראלית.
הנה דוגמאות אחדות להמחשת העניין. הראשונה שבהן היא מפלגת 'גשר' של אולי לוי שספק רב אם תעבור את אחוז החסימה. מדובר במפלגה המזוהה ברמת המסרים שלה גם עם הפריפריה הישראלית המזרחית שבמידה רבה הגדירה את הפוליטיקה הישראלית מאז שנות השבעים והייתה פקטור מרכזי במהפך של 1977. הגמגום הפוליטי של מפלגת 'גשר' אומר דרשני לגבי חומרי הגלם החברתיים המגדירים בעת הזו את החברה הישראלית, שנטועים היום הרבה פחות בתוך הגדרות שבטיות ותיקות והרבה בתוך הגדרות חדשות שמציבות במרכז את מעמד הביניים הישראלי.
הדבר נכון גם לגבי מפלגת ש"ס, שלפני עשורים אחדים ייצגה מהפיכה תרבותית-מזרחית ובשיאה הגיעה לנוכחות של 19 חברי כנסת (1999). כיום לפי הסקרים, היא מגרדת את סף הארבעה-חמישה מנדטים בלבד. תופעה זו ניכרת גם אצל 'ישראל ביתנו' שלמעשה הוקמה כמפלגת סקטור שריכזה אליה את פוטנציאל האלקטורט של 'המגזר הרוסי', ולפי מכלול של אינדיקציות תתקשה לעבור את אחוז החסימה, ללמדנו על תהליך היחלשות מוקד הנאמנות השבטי של עולי מדינות דוברי הרוסית ועל מגמת השתלבותם בשיח החברתי הכלל ישראלי.
לא פחות מכך, ניתן ללמוד על מגמה זו ב'הפוך על הפוך' גם מאפקט המהלך הפוליטי שביצעו השרים נפתלי בנט ואיילת שקד כאשר פרשו מ'הבית היהודי' והקימו את מפלגת 'הימין החדש'. הניצוץ המכונן בהקמת המפלגה החדשה הסתכם ברעיון "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה". במילים אחרות, במאמץ לפרוץ את גבולותיו הרעיוניים של השבט הציוני-דתי שהפך שותף פוליטי משמעותי של מפלגת השלטון ולהתנחל בקרב קהלים נוספים ומשמעותיים בחברה הישראלית. לפחות ביניים המהלך הפוליטי מתברר כמוגבל בטיבו.
שישה-שבעה מנדטים כפי שצופים הסקרים לימין החדש אינה כנראה משאת הנפש של ראשי המפלגה החדשה, ואם נצרף את נתוני הסקרים של הימין החדש לאלה של איחוד מפלגות הימין אין מדובר ביציאה דרמטית מחוץ לגבולות השבט. אמנם, שלא כמו במקרה של מפלגות ש"ס, 'גשר' ו'ישראל בתנו' אין בכך כדי להעיד על התכווצות 'השבט' והקהילה אבל מצד שני יש בכך להעיד על חוסר יכולתם של השבט-קהילה לפרוץ את גבולות עצמם ולהפוך למגדיר היסוד של קהלים רחבים יותר בחברה הישראלית.
הדבר נובע לא רק מכך שהשבטיות בחברה הישראלית מתכווצת ברמה הסוציולוגית לטובת תהליך של 'ישראליזציה' שמחזק את הקולקטיב, אלא שהוא מלווה בעוד תהליך שמערכת הבחירות הזו חושפת אותו. מדובר ביצירתו של מוקד זהות רעיוני שקונה לו אחיזה משמעותית בתוך מעגלים רחבים בחברה הישראלית אשר מתנכר (או לפחות אינו מתמסר) לקצוות הפוליטיים, בין אלה משמאל ובין אם אלה מימין, וחותר להגדרת מרכז רעיוני המבוסס על רעיון של תווך ופוליטיקה ריאליסטית ופרגמאטית.
זהו המקום הרעיוני שמגדיר במשך עשור את נתניהו ומפלגת השלטון המכהנת (למרות ההתעקשות שלהם להגדיר את עצמם במונחים של 'ימין') וזהו המקום אליו לוטשת עיניים המפלגה המתחפשת והאקלקטית של שלושת הגנרלים – 'כחול לבן'. מנקודת מבט זו, בחירות 2019 בישראל משקפות את המפגש שבין שני תהליכים המגדירים בעת הנוכחית את החברה הישראלית ומצטלבים האחד בשני: האחד, הוא סוציולוגי – ניצחון הישראליות-היהודית על השבטיות הרב-תרבותית; והשני הוא רעיוני – ניצחון פוליטיקת האמצע על פני פוליטיקת הקצוות.
