הספר מישו מספר על מסע חיפוש עצמי. הוא לא מתיימר להטיף או להציע מוסר השכל חד־משמעי. להפך, הוא מבקש לעורר עניין ומחשבה, והתגובות הרבות, ובהן גם המאמר של הרב חיים נבון, מעידות כי הוא אכן מצליח.
תובנותיו של הרב נבון מרתקות, אך לא עושות צדק עם הספר ומחמיצות חלק משמעותי מרוחו.
בתחילת הסיפור מישו מרגיש עצמו שונה בשל כל הדברים החסרים לו. הוא יוצא למסע קניות ענק של כנפיים וזנבות, קרניים ופרוות, רק כדי לגלות שכך לא ישיג את מבוקשו. בניגוד לספרי זהות אחרים, דוגמת "הביצה שהתחפשה", שהוזכר במאמר, ניסיתי במכוון להתרחק מהנרטיב המוכר שבו הפרט החוקר את זהותו ננזף על ידי חבריו, נקרא לסדר וחוזר בהכנעה אל מקומו הראוי, לשמחת ההורים המודאגים. אפרוח הוא תמיד אפרוח. פיל הוא תמיד פיל. לא צריך עוד ספר כזה.
ב"מישו" באמת קורה משהו הפוך, כפי שהבחין הרב נבון. משהו קצת יותר מורכב, מאתגר ופרוע. מישו, ה"אחר", לא משתנה לטובת החברה, אלא גורם לחברה לחשוב קצת אחרת, בגללו: לבחון מחדש הגדרות וזהויות, ולגלות שסממנים חיצוניים הם לעיתים לא יותר מתחפושת ולא מעידים בהכרח על מי שאנחנו.
הספר רומז לכך שהזהות נמצאת בתוכנו. בעומק הווייתנו. החיפוש אחר זהות ושייכות הוא המכנה המשותף לכולנו. כל אחד הוא מישו. ומישו יכול להתפתח לכל אחד. האיורים חוגגים מגוון אנושי וחייתי בתוך עולם אוטופי שיש בו שוויון ואחווה בין כל הבריות, ללא קשר לזהותן.
הספר עוסק בנושאים נוספים, שנעלמו לחלוטין מעינו של הרב נבון – החיים בתרבות שפע מול הסתפקות במועט, צרכנות־על מול כלכלה שיתופית, אינדיבידואליזם מול ערבות הדדית. מישו נע בין הצורך להיות "מישו־פר" ו"מישו־דרג", לבין הדחף לחלוק את רכושו עם עוד "מישו־משים" כמוהו.
מישו הוא היצור הכי "שורשי" ויציב. הוא המקור. הבסיס. הוא האנושיות בהתגלמותה. יש בו כנות, אומץ, סקרנות, רצון להיות חלק מהחברה וחשוב מכול – יכולת ללמוד ולהשתנות.
הזהות שלנו לא נקבעת כולה מלידה. היא מתעצבת במהלך התבגרותנו תוך כדי חיפוש, תהייה והכרת האחר. כהורים, עלינו לאפשר לכל ילד לגדול ולמצוא את זהותו. לדאוג שיכיר את מורשתו אך גם להשאיר לו מקום לגילוי עצמי ולגיבוש זהות מתוך בחירה חופשית.
הספר מתאר עולם ילדי כזה, שבו יש מרחב אינסופי להתנסות ובחירה. מקום דמיוני שנמצא בין בוטיק הזנבות למכולת של חיים ובו יש חופש להשתעשע עם זהויות. להתפעל, לספור ולמיין את שפע הפריטים המאפיינים את עולם החי, על הצבעים, המרקמים והשמות שלהם. למדוד כנפיים או כרבולת. לחפש ולהתחפש. כמו במשחקי תפקידים של ילדים קטנים, לתרגל חילופי זהויות. לתהות אם כבד להיות פיל. או מגרד להיות קיפוד. או מאתגר להיות דתי.
זהות היא לא מוּלדת. וגם לא קבועה. היא יכולה להשתנות. להפתיע. לחמוק מהגדרה. לסרב לשאת כותרת פשוטה. אנשים תמיד יהיו יצורים מורכבים שהם גם וגם. פילים עם כנפיים. צבים עם מחושים. פמיניסטיות חרדיות. ישראלים אמריקנים.
גם אני, כמו הרב נבון, יודעת מי אני. אישה ישראלית יהודייה, אמא לילדים, מאיירת, סופרת, גננית וכו'. ולמרות הידיעה אני גם ממשיכה לחפש, ללמוד ולתהות. וזה מותר. בספרים ובחיים.
אדם שחש בנוח בזהותו שלו, לא צריך לחוש מאוים על ידי זהויות אחרות. או על ידי אנשים שמחפשים את זהותם. או להיבהל מספרי ילדים, שמציעים בשיר ובהומור, מבט קצת שונה על אמיתות חיינו.
