פעם היינו צוחקים על שווייץ: בטח בבחירות מתווכחים שם על מדיניות החניה. אצלנו הבחירות היו אז על שאלות של חיים ומוות. והנה, הפכנו לשווייץ. בעקבות פייגלין ומפלגתו, מסתמן שהנושא המרכזי של הבחירות הללו הוא לגליזציה של קנאביס.
לא טוב שהמדינה מתערבת הרבה בחיי אזרחיה. ובכל זאת, המדינה אוסרת על אזרחיה התנהגויות מסוכנות מאוד, כמו לנהוג בלי חגורת בטיחות, ורובנו מזדהים עם החוק הזה. מדוע? אולי משום שאם מישהו ינהג ללא חגורה וחלילה ייפצע, הוא יצפה מהציבור להיחלץ לעזרתו, לממן את הוצאותיו הרפואיות, ואולי גם להעניק לו קצבה. ואנחנו נעזור לו ברצון, גם אם לפני כן נהג ברשלנות. אז אם כולנו ערֵבים זה לזה, מותר לנו גם לדרוש זה מזה לוותר על התנהגויות מסוכנות במיוחד.
הדיווחים הנלהבים על העשן הלא־מזיק מעוררים בי חשדנות מסוימת. היום מזהירים אותנו מהסכנות שיש גם בדברים הכי טבעיים שאנחנו צורכים: אור השמש עלול לסרטֵן, האוויר מזוהם, במים חסר מגנזיום, סוכר הוא רעל, חלב נועד רק לעגלים. ורק בקנאביס אין שום סכנות, כולו טבעי וזך ומשובב נפש. רבים טוענים שבעישון קנאביס דווקא יש לא מעט סיכונים, בייחוד לצעירים. אך גם אם נניח שחובבי העישון מגזימים בערכו, האם עישון מריחואנה (או כמו שאומרים היום: "שימוש בקנאביס") מסוכן בדומה לנהיגה בלי חגורת בטיחות? את השאלה הזו אני מניח למומחים שיתווכחו עליה, ולא בה אני רוצה להתמקד.
נניח, באופן תיאורטי, שחצינו את המשוכה הזו. נגיד ששכנעו אותנו שסמים קלים אינם מאוד מסוכנים, ולכן המדינה לא צריכה לאסור עליהם. זה עדיין לא אומר שראוי להשתמש בהם; וזו שאלה חשובה הרבה יותר. החוק גם לא אוסר על אדם להסתגר שנה שלמה בביתו כדי לצפות במרתון סדרות בנטפליקס, ובכל זאת ההתנהגות הזו לא מומלצת. אפילו אם אין לקנאביס השפעות הרסניות ברורות, אני לא מתלהב גם מההשפעות שלו שנחשבות חיוביות. יש חולים שאומרים שהקנאביס מציל אותם, וכמובן לא עליהם אנחנו מדברים. השאלה אינה הקנאביס הרפואי, אלא הקנאביס הבלייני.
בשנת תשל"ג (1973) פנה ראש ישיבה אחד לרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים, וסיפר לו שיש בחורים בישיבה שלו שמעשנים מריחואנה. הם טוענים שזה מותר לפי ההלכה. מה אפשר להשיב להם? ר' משה מנה שורה של איסורים הלכתיים שעליהם עוברים המעשנים. אך נדמה לי שגם בעיניו הבעיה העיקרית לא הייתה הלכתית, אלא המצב הנפשי שמוליד העישון. גם בלי להשתמש במילה "סאטלה", נראה שר' משה הבין בערך במה מדובר. היה לו קשה להשלים עם העובדה שבחורים צעירים מייחלים להביא את עצמם למצב, אפילו זמני, של ריחוף נרפֶּה. יהודי צריך להיות דרוך ונמרץ, מסור תמיד לערכיו ולחובותיו. "אף אם נמצאו אנשים בריאים שלא מזיק להם כל כך", כתב ר' משה, "אבל מקלקל הוא את הדעת ואינם יכולים להבין דבר לאשורו, שזה עוד יותר חמור".
דעת הקהל הישראלית השתנתה ביחס לקנאביס. נדמה לי שזה לא משום שפתאום גילינו מחקרים חדשים, אלא מסיבה אחרת. פעם הנרפות הנינוחה של המעשנים הצטיירה לרוב הישראלים כסוג מגונה של בילוי, בעוד היום המצב הזה נראה מגניב.
אני מתכווץ כשאני שומע נערים דתיים מכנים זה את זה בכינוי החיבה "סטלן". אני יודע שהדבר הכי חזק שרובם שאפו הוא העשן של כתובת האש בשבת ארגון, ובכל זאת השפה שלהם מטרידה אותי. ככינוי גנאי לעתים משתמשים במילה "סָחי", שמתארת אדם שאינו נוהג להשתמש בסמים. מוזר שיש כינוי גנאי מיוחד לאדם פיכח, וגם זה מלמד עלינו לא מעט. אני מתבונן בנערים ובנערות הללו, ואני רואה שהם מעולים וגם סחים, במובן הכי טוב של המילה הזו. למה נדמה שהם קצת מתביישים בזה?
אני לא מדבר כאן על הבעיות של התמכרות לסמים ולאלכוהול אצל הנוער הדתי. אלו בעיות קשות, שכולם מזהים כבעיות, וחיוני להתמודד איתן, אבל לא הן הנושא של הטור הזה. הדיון שלי כאן הוא בשאלת הקוד הערכי של המיינסטרים. וזו בעיניי שאלה חשובה יותר מאשר שאלת הלגליזציה. לא המשטרה צריכה לתת כאן את הטון, אלא ההורים והמחנכים. ואלו צריכים לשאול את עצמם האם ישלימו עם השינוי הערכי בחברה הישראלית, שפעם הייתה מדברת על "שאיפות" במובן אחר לגמרי.
