לפני שלוש שנים ושבוע, בשישה עשר במארס אלפיים ושש עשרה, בשעה שמונה וחצי בבוקר, השמיים נפלו עליי. סקירה שגרתית, אצל רופא שגרתי, בקופת חולים שגרתית, הסתיימה במילים – אני שולח אתכם לסקירה מכוונת מוח, כי משהו באולטרסאונד לא נראה טוב. ככה, ברגע, התהפכו עלינו החיים. בבוקר יום המחרת גילינו שלעובר שלנו יש מום מוח נדיר. בצהרי אותו היום כבר עברנו את הוועדה הנוראית של הפסקת ההיריון. וביום ראשון שלאחר מכן, בעשרים למארס אלפיים ושש עשרה, עברנו לידה שקטה.
*
ולפני שהתיישבתי לכתוב את המילים האלה, אמרתי לשירה שאני רוצה לכתוב את הטור שלי על הלידה השקטה שעברנו, ושירה אמרה, בסדר, אבל על מה אתה הולך לכתוב, ואני אמרתי לה שאין לי מושג על מה אני הולך לכתוב. אבל ברור לי שאני צריך לכתוב על זה. וזאת האמת. אין לי מה לכתוב. ובכל זאת חשוב לי לכתוב את זה. אז הנה אני כותב.
*
הלב שלי כואב כשאני נזכר במה שעברנו שם, בבית החולים בילינסון, ובמה שעברנו כשחזרנו הביתה, לשקט הנורא של החיים. כשאני מסתכל על תמונות שלי מסוף מארס אלפיים ושש עשרה, אני בקושי מזהה את עצמי. העיניים שלי הפכו שקועות. והעור שלי הפך חיוור. והפדחת שלי התמלאה בקרחות קטנות ומוזרות. הזדקנתי ברגע. החיים והמוות גרסו אותי.
*
שתי שניות אחרי שהלידה השקטה נגמרה, האחיות מיהרו לכסות את העובר המת בבדים כחולים ולהוציא אותו מהחדר, כדי שלא נראה אותו, כדי שלא נרגיש אותו, כדי שנשכח, אבל אני צעקתי עליהן בפראות, מה אתן עושות, מה אתן עושות, ומיד נרגעתי ואמרתי, סליחה, סליחה, אתן יכולות בבקשה להשאיר אותו כאן כמה דקות, בבקשה, והאחיות הסתכלו עליי במבט מוזר, והניחו את העובר על המיטה, ויצאו מהחדר, והשאירו אותנו לבד.
ואני הסתכלתי עליו, במשך דקות ארוכות. קודם בחנתי אותו, אחר כך נגעתי ביד שלו, כדי להרגיש אותו, ואחר כך צילמתי אותו, עם המצלמה של הפלאפון, אבל גם עם מצלמה איכותית יותר. העובר המת שלי היה יפה ומתוק וקטן. היו לו אוזניים, והיה לו אף, והיו לו עיניים, והיו לו ידיים, והיו לו אצבעות קטנות קטנות. אני זוכר שהסתכלתי עליו ואהבתי אותו. אני זוכר שהסתכלתי עליו והרגשתי אבא. למרות שלא הייתי אבא. אחר כך האחיות נכנסו לחדר ולקחו אותו משם. ואנחנו נשארנו הלומים על מיטת האשפוז, בשקט.
*
יש לאפליקציה של גוגל תמונות מין קטע כזה, להכין מדי פעם כל מיני סרטוני קולאז'ים טיפשיים כאלה עם מוזיקה דביקה. וככה יצא שכמה ימים אחרי הלידה השקטה, כשעוד התאוששנו בבית, קיבלתי הודעה מהאפליקציה, סרטון חדש מוכן – "טיול בפתח־תקווה". ולסרטון היתה מוזיקה מצחיקה כזאת, עם גיטרות ושריקות, אבל התמונות שהתרוצצו בו היו לא מצחיקות בכלל. מסמכי אשפוז שצילמתי. ותמונה של עצמי שצילמתי במראה של המעלית במגדל האשפוז. ותמונה של שירה שצילמתי, ברגע מוזר של חרפון. ותמונה של העובר שלנו שצילמתי כשהכול נגמר. וכשסיימתי לצפות בסרטון, מחקתי אותו מיד, בכעס גדול ובמבוכה, והאפליקציה שאלה אותי, האם אתה בטוח שברצונך למחוק את טיול בפתח־תקווה, ואני התחרטתי, ולחצתי על לא. כי לא הייתי בטוח שאני רוצה למחוק את הסרטון הזה.
*
בחודשים שאחרי הפסקת ההיריון הייתי בטוח שאנחנו הזוג היחיד בעולם שקרה לו דבר מחריד כזה, ושאף אדם לא יוכל להבין את הכאב שמכרסם אותי, ואף אדם לא יוכל להתחבר אליו. אבל כשהתחלתי לספר לאנשים מה קרה לנו שם בבילינסון, הבנתי שההפך הוא הנכון. כל מי שסיפרתי לו את הסיפור, ללא יוצאים מן הכלל, אמר לי שגם לו, או לאחותו, או לחברה שלו, קרה דבר דומה. אני זוכר איך לאט לאט נפלה לי ההבנה שיש מלא אסונות כאלה, של הריונות שנגמרים ברע. זה קורה בכל מקום, כל הזמן. יש מלא אנשים שהלב שלהם קרוע. אבל הם לא ממש מדברים על זה. אף אחד לא מדבר על זה. זה שחור מדי. מה כבר אפשר להגיד. וכשלא מדברים על משהו, הוא הופך לאישיו. כשלא מדברים על משהו הכול נהיה מוזר. הכול נהיה לבד. קשה להסביר.
*
שלוש שנים עברו. הזמן שוטף הכול. היום אני כבר אבא. יש לי ילדה, חיה. קראנו לה חיה בגלל האסון שעברנו. כשהיא נולדה היינו אסירי תודה, וגם עכשיו אנחנו אסירי תודה, עליה, ועל הנחמה שהיא הביאה איתה. עצוב לי לכתוב את זה, אבל האסון הזה שטף את האבהות שלי באור מופלא. זאת האמת.
שלוש שנים עברו, והחור שיש לי בלב עדיין דולף. פעם בכמה שבועות, שירה ואני נזכרים במה שעברנו, ואז שולחים אחד לשנייה הודעות מוזרות. איזה טירוף שעברנו הפסקת היריון. כן, איזה טירוף. זה קורה כששירה קוראת איזה פוסט קורע לב בקבוצות פייסבוק שקטות ועצובות. זה קורה כשאני רואה על אוטובוס פרסומת של עמותת אפרת. קל לעשות הפלה. קשה לחיות עם זה.
*
שלוש שנים עברו מאז העשרים למארס. לפעמים, בלילות, כשאני מתקשה להירדם, אני מחפש באפליקציה את התמונה של העובר שלנו, ואז מביט בה וחושב, למה דווקא לנו זה קרה. אם אתם קוראים את הטור הזה, וגם אתם עברתם משהו דומה בחייכם, אם גם החיים שלכם נחרבו עליכם אי פעם, אם גם אתם איבדתם עוברים יפים בנסיבות איומות, אם גם לכם זה דווקא קרה, דעו לכם שהכאב שלכם הוא גם הכאב שלי. שהשחור שלכם הוא גם השחור שלי. דעו לכם שאני אוהב אתכם, שאתם לא לבד, ושיהיה בסדר. הכול יהיה בסדר. בחיי.
